בזמן שידור כל אחד מששת הפרקים של "וולף הול' בינואר השנה, צייצו רבים ממעריצי הסדרה התקופתית דברי התפעלות מעבודת ההלבשה. קשה שלא להבין את התלהבותם של הצופים בכל הנוגע לביגוד, שבנוסף למשחק, לתסריט ולבימוי מהוקצעים, היו דוגמא לעשייה מבריקה. סדרת ה- BBC המהוללת המתרחשת בחצרו של הנרי השמיני מציגה בהתאם אופנת טיודור מרשימה ומדויקת היסטורית. המלך, המלכה קתרין, אן בוליין, נשות לווייתה, אנשי מפתח בחצר כמו תומס מור ותומס קרומוול, הולבשו בתלבושות סאטן, קטיפה, פרווה (מלאכותית), פשתן וכותנה בסגנון אנגליה של אותם ימים, תוך התייחסות לסטטוס הדמות, מצבה הכלכלי והישגיה. התוצאה, אופנה מוקפדת המצטיינת בתשומת לב לדיטיילים ומשדרת את המסר הרצוי בהתאם למקומה של הדמות בכל נקודה בסיפור.
'וולף הול' מבוססת על רב-המכר מאת הסופרת הבריטית הילרי מנטל (2009) ועל "Bring Up The Bodies" המשכו (2012), שניהם זוכי פרס בוקר היוקרתי. הסיפור מתקיים בין השנים 1500-1536 ומתמקד בעלייתו לגדולה של תומס קרומוול, מדינאי ומשפטן ואחת הדמויות הפוליטיות החשובות ביותר תחת שלטונו של הנרי השמיני. פרק ראשון בסדרה שודר בערוץ 14 של Yes ביום ראשון האחרון. הסדרה כולה זמינה ב-VOD של Yes.
ההשראה המרכזית - אמנות
על עיצוב האופנה בסדרה אחראית ג'ואנה איטוול, מעצבת תלבושות בעלת נסיון של 30 שנה בטלוויזיה הבריטית ("החשוד העיקרי", "גן-עדן לנשים", ועוד). איטוול אשר שהתה על סט הצילומים עם צוותה מדי יום כ-15-16 שעות, נפגשה עם הבמאי פיטר קוסמינסקי כל בוקר כדי לדון באספקט הביגוד של אותו יום. עוד בטרם החלו הצילומים, היא ערכה מחקר מעמיק על אופנת החצר בתקופה הרלוונטית. היא קראה כל מה שהיא מצאה ובחנה ציורים מהתקופה. כיוון שרק מעט ביגוד טיודור אותנטי שרד היום, אמנות היתה למקור מרכזי עבורה, בעיקר זאת של הנס הולביין. היא ידעה שאופנה בריטית אז היתה שונה מאוד מאופנת היבשת, ולכן עבודותיו של הולביין שצייר פורטרטים רבים בחצרו של הנרי השמיני, היו כלי עבודה מצוין עבורה. למרבה המזל, הגרמני-רנסאנסי צייר גם שניים-שלושה ציורים של אנשי מסחר בריטים, מה שהיה השראה ישירה בהלבשת משפחת קרומוול בתחילת הסיפור. ציורי דיוקן מאותם ימים היו אמורים להחמיא ולשדר משהו על סטטוס. לעתים הם לא ממש שיקפו את המציאות. איטוול היתה מודעת לכך, ומבחינתה הדבר דומה לצילומים בני זמננו שעברו עיבוד למטרת אידיאליזציה.
ציורי נוף מאותה תקופה, אשר נהר התמזה נראה בהם קפוא, היו עדות לחורפים קשים באותם שנים. זהו ככל הנראה ההסבר לשכבות הביגוד בציורי הפורטרט. זוהי כמובן גם הסיבה לסגנון השכבות בסדרה. סגנון שהעניק לגברים ממד טווסי-גנדרני, אך שיקף את מציאות הימים.
בנוסף לאמנות, איטוול התבססה גם על ספרו של אדווארד הול, "Hall's Chronicle" מ-1548. הכרוניקן והמשפטן הבריטי שהיה גם חבר פרלמנט גולל בספרו את תולדות המונרכים הבריטים החל מעליית אדווארד הרביעי ב-1399, דרך מאבק השושלות יורק ולנקסטר ועד מותו של הנרי השמיני. כמו כן, כתביו של ג'ורג' קוונדיש, סופר בריטי שנודע בעיקר כביוגרף של הקרדינל תומס וולזי. ספרו Thomas" Wolsey, late Cardinal, his Life and Death" הוגדר על-ידי מילון הביוגרפיות של אוקספורד כ"מקור הטוב ביותר על הקרדינל שגם נותן תמונה מפורטת על חיי החצר בתחילת המאה ה- 16".
אופנה כמדד לסטטוס חברתי
הדיוק ההיסטורי שהיה קו מנחה בהפקת "וולף הול", היה גם מטרת צוות ההלבשה. איטוול התעניינה בעיקר בקווי מתאר. לכל תקופה כידוע יש סילואטות שונות. בשנות טיודור אופנת הגברים נטתה להדגיש ולהגדיל את החלק העליון בגוף הגברי, בעוד שאצל נשים החלק הזה היה פחות דומיננטי ואף הושטח.
חוקי צנע (Sumptuary Laws) שנועדו להסדיר ולחזק היררכיה חברתית באמצעות הגבלות ביגוד באופן שיבטיח שפשוטי עם לא יחקו אצילים היו בשיא השפעתם אז. היו תקנות בנוגע לצבעים, בדים, פרוות, וכד', ונקבע מי יכול ללבוש מה. סגול, למשל, נחשב לצבע מלוכה. בגדים היו מד ויזואלי של פוזיציה חברתית. בגדי אצילים היו מפוארים מאוד והצביעו על מעמדם באופן ברור.
בלי רוכסנים ובלי מכונת תפירה
באופן מעניין, נעשה שימוש בטקטיקה המשמשת את 'הגלוב', תיאטרון שהוקם ב-1598 על הגדה הדרומית של נהר התמזה עבור להקת התיאטרון של וויליאם שייקספיר, פעל עד 1642 ושוחזר בקרבת מקום ב- 1997. לפי השיטה המכונה 'פרקטיקה מקורית' (Original Practice), הבגדים נעשים באותו אופן שהיו נעשים אז. בהתאם לכך, אין כלל רוכסנים וכל החיזוקים והחיבורים מתקיימים בזכות קשרים, סיכות ואבזמים. דוגמאות בולטות לכך הן השמלה הצהובה (גוון חגיגי אז) של קלייר פוי (אן בוליין) בסצנת הנשף לאחר מותה של המלכה קתרין, חליפת הספורט הירוקה של הנרי בסצנת הקליעה ומעיל שולי הפרווה של מארק רילאנס (קרומוול).
צבע חגיגי: אן בוליין (קלייר פוי) בשמלת נשף צהובה
קרומוול
תכנון המלתחה של קרומוול (מארק רילאנס) נעשתה בסינכרון הדוק עם עלייתו בסולם ההיררכיה בחצר המלך. בתחילת הסיפור, כעורך-דין מתחיל בשירותו של קרדינל וולסי, הוא נראה כאחד העם בין אנשי אצולה אמידים המקורבים למלך. בסוף הסיפור, כשהוא האדם השני בהשפעתו בעולם, הוא נראה כמו אחד מהם; פרוות וביגוד בשכבות משנים לחלוטין את האספקט הפיזי שלו ומעניקים לו מראה המתמזג עם מסדרונות הפאר וכרי הדשא הרחבים בארמון המלך. הכל עבורו נתפר ביד, נצבע ביד והכל מותאם לפי מידה. כל פריטי הביגוד שלו היו כבידים מאוד ונדרשו שני אנשי צוות לצורך הלבשתו. רק בסוף הצילומים למד רילאנס להתלבש בעצמו. מרי בוליין לא מתאפרת מלמשש את חולצת הקטיפה היפה שלו ושאול "מאיפה היא".
אן בוליין
ב- 1529 הנרי היה מאוהב עמוקות באן בוליין (קלייר פוי). הצעירה השנונה עם ה"שיק" הצרפתי (שרכשה כאשת לוויה בחצר המלכה קלוד) היתה אחת הנשים הנערצות ביותר בחצר המלוכה האנגלית אז. הנרי, כפי שגילה לקרומוול, היה "רועד" בנוכחותה. הוא העניק לה תקציב גבוה, חדרים מפוארים משלה, נשות לווייה, תכשיטים ומתנות רבות ערך, וכו'. הסטטוס שלה כבחירת לבו של המלך ומלכה עתידית, משתקף באופן ברור בביגוד שלה המשדר יוקרה. סאטנים, שיפונים, פרוות, כפפות, צהוב חגיגי, ורוד מעודן, סגול מלכותי, כתרים, פנינים, טבעות אבנים יקרות, שרשראות תליונים ייחודיים. כל אלו מסמנים אותה כמי שהיא - אהובת המלך והאישה שאיש לא רוצה שום מדון עימה. אך בזמן שסר חינה בעיני המלך, כל צבעי הפסטל הבוהקים והבדים הקלילים מפנים את מקומם לגוונים כהים ולבדים כבדים. בהוצאתה להורג היא לובשת שמלה אפורה עמומה וגלימה שחורה. ההיפך הגמור משמלת המשי הלבנה שהיא לבשה ביום הכתרתה.
המלכה קתרין
שכבות הפרווה שלובשת המלכה קתרין (ג'ואן ואלי) בימי בידודה הרחק מן החצר הן תזכורת מצידה של המלכה הזנוחה לעברה המפואר. הפרוות הללו נדרשו כירושה חוקית על-ידי הנרי לאחר מותה, מה שמצביע על ערכן הרב. קודם לכן, כשהיא עדיין שימשה כמלכה והיתה נערצת ברחבי אירופה, היא הקפידה על מראה ייצוגי שישקף את מקומה. בהתאם לחוקי הצנע, היא לבשה הרבה סגול כהה וזהב - גווני מלכות ידועים שלא היו מותרים לאדם הפשוט ונושאים מסר ברור.
הנרי
בהתאם לציורי הפורטרט של הנרי ה- 8 ששרדו היום, לדמותו לדמיאן לואיס אשר גילם את המלך עוצבו חליפות מפוארות מבדי יוקרה כמו קטיפה ומשי וגלימות משולבות פרוות. בעיקר נעשה שימוש בפרווה מלאכותית לבנה מנוקדת בשחור דמויית פרוות הרמין (יונק ממשפחת הסמוראיים). הגוונים היוכאלו שנתפסו אז כמלכותיים בעליל - סגול, כתום, זהב וכסף. סגנון האחשוורוש הזה נראה היום מצועצע למדי, אבל זאת הייתה כוונתו. להבליט את המלך בין הסובבים אותו.
מפשעת הגברים לבשה פריט היסטורי חשוב
אקססורי שהיה פריט חשוב בביגוד הגברים במאות ה- 15 וה- 16 לא נעדר. הקודפיס (Codepiece), טלאי או דש שהוצמד למכנסי הגברים באזור המפשעה למטרות פרקטיות, אך גם להדגשה, היה בשימוש רב בסדרה, למרות שלא תמיד נראה. ג'נטלמנים בגיל מסוים לא מוותרים על גלימות וטוניקות שהסתירו אותם, אבל הם תמיד היו שם. אגב, הדיווחים בתקשורת על מידות קטנות מדי של קודפיסים בהפקה התגלו כלא יותר מאגדה אורבנית שמקורה בהערה של שחקן במסיבת עיתונאים.
בסך-הכל עיצבה איטוול עבור 'וולף הול' 72 דגמים. למרות שתהליך המדידות וההתאמה בהפקות תקופתיות צורך זמן רב עקב טבע הביגוד המורכב, לקלייר פוי, דמיאן לואיס ומארק רילאנס נדשרה רק מדידה אחת. תלבושותיהם של השלושה נעשו על בסיס מדידות של בובות דיגום והבדים נגזרו עוד לפני שהצוות פגש את השחקנים. אבל בסופו של דבר נדרשו רק תיקונים מועטים שנעשו בפגישות אינטנסיביות. לקלייר פוי נדרש יום שלם, לדמיאן לואיס ארבע שעות ולמארק רילאנס שש שעות.
ביגוד ובדים היו יקרי אז. אופנה בשום אופן לא היתה מהירה וזולה. הא נעשתה בהקפדה יתרה, תוך תשומת לב לפרטים ובמשך זמן מה. פריטי ביגוד צויינו רבות בירושות והועברו בירושה, כמו תכשיטים. לזכות 'וולף הול' ניתן בהחלט לומר שאספקט האופנה היה חשוב להפקה ממש כשם שהיה חשוב לבני תקופת טיודור.
