אפילו גל החום הכבד ששוטף את פריז לא מצליח להאפיל על מחול הקסמים המתרחש בעיר בחסות שבוע הקוטור. מאות המוזמנים שגדשו את המדשאה הירוקה של מוזיאון רודן אתמול (שני) במסגרת התצוגה של דיור, כמעט והוכנעו על ידי מזג האוויר השרבי אך ניצלו הודות לשני דברים חיוניים: ההזמנות הקשיחות ששימשו להם כמניפות, והכשרון הבלתי נלאה של רף סימונס - האיש שעומד בראשו של בית האופנה הפריזאי ומצליח להתעלות על עצמו בכל פעם מחדש.
"גן התענוגות הארציים", ניסח סימונס את שניסה לברוא על כל מכלול ניגודיו: תמימות אל מול נסיינות, פשטות אל נוכח יוקרה. את אלו מהל זה בזה תוך כדי אימוץ פרספקטיבה חדשנית על הפרי האסור ועל משמעותו בעידן של ימינו, אליה הגיע המעצב ממקורות השראה השאובים מיסודות האמנויות הפלמית והצרפתית, החל מציור וכלה בקוטור. גם חלל התצוגה שיקף את אלו היטב סימונס הקים מעין מבנה אדריכלי הבנוי משטחי פרספקס שקופים טבולים בהתזות צבע ופרחים, אשר ממרחק נדמה כמו ארמון זכוכית עתידני. הטון שאימץ היה חושני מהרגיל (אולי תחת השפעת המוזה והפרזנטורית החדשה של דיור, ריהאנה?), במובן הכי אלגנטי ומחוכם שאפשר להעלות על הדעת הכי "דיור" שיש.
הדוגמניות הילכו על מרבד סגלגל דמוי דשא כמו במבוך ששביליו תחומים על ידי קהל המוזמנים, מה שרק האדיר את הפנטזיה המכשפת. סימונס, הנודע בחיבתו לנבירה מעמיקה ואינסופית במורשת ובהיסטוריה האופנתית של בית האופנה בראשו הוא עומד, המשיך לחקור הן את דיור והן את עצמו. סילואטות הניו-לוק המפורסמות ששרטט בשעתו כריסטיאן דיור, זכו גם הפעם לעיבוד מחודש בשלל וריאציות - משמלת מצנח שחורה ודרמטית בעלת ארשת גותית אולטרה-מודרנית ועד מעילי הפקעת הגדולים והסמיכים.
אין ספק שהמעילים היו הבשורה העיקרית בתצוגה. אלו הדגימו היטב מכולם את מסורות הפירוק וההרכבה האהובות כל כך על סימונס, במיוחד במקרים נוסח מעיל צמר תכול שבחציו האחד מתפקד כשכמיה המצוידת בכיס אוברסייז אימתני ובחציו האחר מגובה בשרוול פרווה בשרני. אותו מחסור בפרופורציות לכאורה, יצר כאלה חדשות ומרגשות במיוחד. בין מעיל אחד למשנהו הגיחו שמלות מאופקות במונחים של קוטור, משובצות במרקמי פרחים צפופים סמי-פסיכדליים על טהרת ההשפעות האמנותיות המדוברות. כמו כן, נצפו שמלות שיפון ומשי נקיות ובסיסיות הכלואות במעין כלובים מתוכשטים מרהיבים שסגרו עליהן בדרמטיות אלגנטית.
במרחק מאות מטרים משם, במוזיאון הגראן פאלה התרחשה כמה שעות מאוחר יותר פנטזיה מסוג אחר. ג'יאמבטיסטה ואלי, האיש ושמלות הרד-קרפט, לא זנח את המוטיב החביב עליו הפרחים. אך אלה ממש לא היו פרחים מהסוג שקטף רף סימונס. בדומה אליו, גם ואלי המשיך לפתח את התמה שמלווה אותו בעונות האחרונות. להיטי שטיח אדום הועלו על המסלול זה באחר זה, כשאת התצוגה חתמו כמיטב המסורת שמלות קצפתיות עתירות קילומטראז' של טול.
התפיסה העילית של ואלי היא כמעט הפוכה לזו של סימונס, היא גדולה מהחיים, מגה-רומנטית ואפופת סקס-אפיל מהזן העשיר והטווסי. ואלי הוא נרקומן של פנטזיה והוא מודה באשמה בכל רגע נתון. הבגדים והפרשנויות שלו נמצאים בדיוק בקצה השני של הסקאלה, הקוטור שלו הוא ישיר ובלתי מתנצל. לכן הוא אולי מרשים יותר, אך במובן מסוים הוא פחות מעניין. הבגדים מרהיבים ומנקרי עיניים (על אף שלפרקים הם מזכירים הגיגים של שאנל ושל פראדה), אבל הכל בחוץ על פני השטח הגלאם במלוא תפארתו. הרבדים באים לידי ביטוי בכמויות הבד, ופחות בקונטקסט שמסוכך עליו. והרי יופי אמיתי הוא כזה שקודם כל זולג מבפנים.
