פינת בעלי מלאכה: ביקור יצירתי בסטודיו של אלף אלף

איזון. מצרך נדיר בחיי היומיום ובתעשיית האופנה הטרופה בכלל. עם זאת, כשאפרת לוין מתארת את השמלה שאנחנו עומדות ליצור, היא בוחרת דווקא במילה הזו כעוגן המרכזי. "האתגר העיקרי הוא בלמצוא את האיזון בין כל המרכיבים. בין הבייסיק והשקט לבין הבלינג והדיטיילים. בין לדעת איפה מתי להמשיך ואיפה נכון לעצור. למצוא את הטעם הטוב", מחדדת לוין, מחצית מהצמד המוכר יותר כ"אלף אלף". את פינת בעלי המלאכה היא מאכלסת הפעם בגפה (פלוס עובר), רגע לפני שהיא מבצעת חילופי משמרות עם שותפתה איילת הרמל שתשוב בקרוב מחופשת הלידה. אמרנו איזון, או לא?

"השמלה הזו בעצם משלבת שלושה אלמנטים מרכזיים", מדריכה לוין מתוך נבכי הבאלאנס ומסמנת את משולש הברמודה האופנתי על צלעותיו: גימורים פרומים, מנג'טים ספורטיביים ותליונים. האלמנט האחרון הוא למעשה בגדר פיניאטה אופנתית לחובבי הקמעות והאבנים, כפי שתעיד כותבת שורות אלה שאמנם אינה מנשקת קמעות אך מאוד אוהבת לענוד אותם.

אך בטרם מלאכת השזירה של כל ממתקי הסטייל, צריך להתחיל מהתחלה. הרי לכל נקודת איזון חייב להיות בסיס, והבסיס מתחיל כמו בחיים, בבדיקת גבולות הגזרה. גיר כחול ביד אחת, שרטוט מפורט ביד שנייה ויריעת בד שחורה ביניהם. האצבעות מתחילות לטייל על הבד בעצבנות, מותירות אחריהן שובל פירורים צבעוני שיאותת עוד רגע לזוג מספריים מאסיבי היכן לתת עבודה. הבד והגיר מנהלים ביניהם יחסי פאסיב אגרסיב לכל אורך הדרך, אך העיקר שבסוף מסתמן לו העתק של גזרה.

בתום צליחת המשימה הראשונה שמאתגרת הרבה יותר מכפי שניתן לדמיין, מגיעה העת להחזיק אצבעות ואת המספריים כך שכל הסיפור הזה ילך חלק ומדויק. גם המטלה הזו עוברת בהצלחה, והפלא ופלא – יש לנו משהו שמתחיל להיראות כמו שמלה. ליתר דיוק כמו שני חלקים שלה.

בשביל שאותם שניים יהפכו לאחד, רצוי ומומלץ להשתמש בחוט ומחט. מכונת התפירה עושה קולות של טיזינג מהקצה השני של שולחן השרטוט והגזירה, ומעלה מן האוב זכרונות של חלומות על עיצוב אופנה שנגמרו בניסיונות כושלים לשחזר כיצד משחילים חוט למחט. ולכל המלעיזים, תנסו פעם אתם לנהל דיאלוג עם מכונת תפירה תעשייתית. שיהיה לכם בהצלחה.

את תורת ההשחלה כפי שמשתמע, לא היה טעם בכלל לנסות לשחזר. את זה כבר כדאי להשאיר לטובות המומחים בסטודיו היפואי. גם מלאכת התפירה רחוקה מלהיות נונשלנטית. לתפור בקו ישר זאת אמנות. לתפור שני סוגי בד שונים זה אל זה, זאת כבר אמנות פוסט מודרנית.

"חשבתי על עצמי", משרטטת לוין במילים את מה שעמד במקור מאחורי השמלה המשורטטת על הנייר, רגע לפני שמגיע השלב הסופי שהופך אותה מעוד אחת לאחת ויחידה. "בשאיפה שלי דמיינתי את השמלה השחורה הקטנה, אבל כזו שלא תיעלם ברקע. עם גימור של פרימה שמתכתב עם טרנד הפרנזים אבל באופן יותר טבעי, מנג'ט סרוג שמזכיר בגדי טניס שייצרנו בעצמנו, ושיבוץ האבנים בעבודת יד. האבנים שבחרנו הן אבנים שבורות במראה טבעי, לא כאלה משויפות ומלוטשות כמו יהלום, אלא אבני פרא. לצד זה יש גם תליוני מזל בסגנון חופשי, כאילו נשברה כוס וכל מה שהיה בתוכנה התפזר על הבגד".

"זאת שמלה של מזל", אני מפרשנת ולוין מאשרת: "יש כאלה שיגידו שהם מעצבים בגדים לערב אחד בחיים. אנחנו רוצות לעצב בגדים שיחרשו עליהם לתקופה. ככה שמישהו תוכל להסתכל אחרי זה אחורה ולומר – בואנה, זה היה הבגד שליווה אותי במשך כל קיץ 2015. זאת הייתה השמלה שלי".