אמש פרסמה הילה קובו בוואלה! חדשות דעה אישית אודות תקרית חברי הכנסת זנדברג-הנדל בדיון ועדת הסמים. קובו, חדה ורהוטה, תיארה את התנהגותו של הנדל (שחיקה את זנדברג) כ"גועלית, שכמעט מחמאה לקרוא לה שוביניסטית, כי היא בעיקר אינפנטילית". אחר-כך היא הציעה לשים בצד את התנהגותו ולהביט בתמונה בה נראית זנדברג בחולצה חושפת כתפיים לצד הנדל, ושאלה אם "משהו בה לא נראה מוזר, קצת מתריס והאם יהיה זה לא פוליטיקלי קורקט לצפות ממנה כנבחרת ציבור לא לבוא לישיבה בבית הנבחרים "עם סוג של גופיה".
לצד זה טענה הילה, פמיניסטית ידועה, שמדובר ביישום של "אפליה אופנתית לטובת נשים ונגד גברים", תחת ההסבר שנשים נהנות מאופנה חושפנית באוגוסט הלוהט כי זה צו האופנה, בעוד שגברים מקפידים על קודי לבוש ומוותרים על פריטים קצרים ומאווררים. לסיכום היא תהתה: "האם זוהי נקודה למחשבה על האופן שבו נשים תופסות ומכבדות את עצמן?"
נראה כי הילה תופסת ביגוד קיצי החושף כתפיים כלא מכובד ולא ראוי ליו"ר ועדה בכנסת, בעוד שביגוד רשמי ובלתי חושפני נכון יותר בעיניה לפורום ייצוגי. בנקודה הזאת נעשתה טעות מצידה, והסיבה פשוטה למדי. לכל הנשים יש זכות לחשוף כתפיים וזרועות. בחירות אופנה חופשיות הן ביטוי לחופש בחירה - ומהו פמיניזם אם לא חופש בחירה?
בחירה חופשית בכל הנוגע לאופנה שלנו נובעת מסיבות שונות וכולן, לטעמי, רלוונטיות; טרנדים עכשוויים, השראה ממודל חיקוי נבחר, מחווה לאייקון אופנה נערץ, צורך פרקטי, פרשנות מקורית לקוד לבוש, מזג האוויר כמובן, ויותר מהכל - טעם אישי. לאיש אין זכות לערער על בחירת אופנה חופשית, לפסול אותה ולקבוע שהיא לא ראויה או לא הולמת או מתריסה. זכותן של נשים שומרות מצוות ללבוש מה שמבחינת הציבור אליו הן שייכות הוא מקובל, גם אם בעיניי מדובר באופנה רעה, וזכותי כחילונית ללבוש מה שאני מוצאת לנכון, גם אם בעיני ציבור שלם מדובר באופנה לא צנועה. התערבות באופנה של אישה באשר היא במטרה לגרום לשינוי דפוסי הלבוש שלה ולהכפיפה לקודים מסוימים, אינה דמוקרטית. מה גם שלעתים שרוולים קצרים מחמיאים לא פחות, ואפילו יותר, מארוכים.
מישל אובמה היא מקרה בוחן מצוין. האישה האלגנטית והחכמה הזאת לא ויתרה על מנהגה ללבוש חולצות ושמלות חושפות כתפיים גם לאחר שהפכה להיות הגברת הראשונה של ארצות הברית. בצילום רשמי של הכהונה הראשונה של בעלה הנשיא, היא נראתה נפלא בשמלה שחורה בעיצובו של מייקל קורס, שחשפה זרועות חטובות והוכיחה שהסגנון לא פחות אלגנטי, ראוי וייצוגי. יש מקום להניח שהמראה הנהדר נבע מתחושה טובה שמקורה בחופש הבחירה שהיא הרשתה לעצמה. לא קשה למצוא דוגמאות נוספות לנשים המציגות דרך קבע אופנה מצוינת, מחמיאה והשראתית, ופעמים רבות נראות בשמלות וחולצות חושפות כתפיים וזרועות. למשל, עורכת ווג ארה"ב אנה וינטור, מנכ"לית יאהו מריסה מאייר והדוכסית מקיימברידג' קייט מידלטון.
עם זאת, רבים עדיין רואים בביגוד החושף כתפיים וזרועות בלתי הולם ובלתי ייצוגי. אך מי שלובש אותו עשוי להיות בעצמו דווקא כן הולם וכן ייצוגי. פועלו הייצוגי של שליח ציבור כדאי שיימדד בהתאם למעשיו והתנהלותו ופחות בהתאם לאורך שרווליו. חולצות ארוכות שרוול ובלייזרים מהסוג שהשרה מירי רגב לובשת (וצוינה על ידי הילה כמי ש"אולי יש מה ללמוד ממנה") אינן בהכרח ראייה לנאורות או לחשיכה. הן מעידות על טעם ובחירה בלבד והן לגיטימיות. בדומה לכך, שמלות כמו זאת שלבשה תמר זנדברג בדיון הסוער בוועדה, מעידות גם הן על טעמה האישי וגם הוא, כמובן, לגיטימי.
אדם בתוך בגדיו עשוי להיות ההיפך הגמור ממה שנהוג לחשוב על סגנון לבושו. לרבים מאלה המרצים בבתי הכלא בישראל עונשים כבדים על רקע אישומים קשים, יש חליפות משגעות בארון בבית. ורבים מהאנשים הכי טובים במדינה הזאת מתלבשים, גם לעבודה במשרד, באופן שיש מי שתופס כמתריס. הניחו להם ותנו להם לבטא את טעמם האופנתי באשר הוא. וגם לתמר זנדברג. אם החכי"ת מתעקשת להבין ולחשוף פרטים אודות עובד ציבור בכיר, בכל הנוגע לשכר עלום ולחופשה ממושכת בתשלום ("על חשבון ימי חופשה וימי מחלה"), היא עובדת בשבילנו. מדוע אורך השרווליים שלה צריך להעסיק אותנו בכלל? מה גם, בואו נודה על האמת, לא מדובר בשמלת להיט הורסת.
אופנה חושפת כתפיים ואלגנטית לתמר זנדברג וגם להילה קובו
