ככה פותחים שנה אופנתית חדשה? יש לנו עוד הרבה על מה לעבוד

בין ויקטוריה בקהאם לאנה וינטור

כמנהגן של קלישאות, למונח השחוק והחמקמק איט-גירל עדיין לא נמצאה חלופה משכנעת שתאגד את הילת המסתורין הנחשקת הגלומה בו לכדי הגדרה מדויקת. ואולי פה טמון הקסם של האיט המעורפל הזה. מה הופך את קיומה של נערה מסוימת ליותר מוארת מאחרות? והאם יש בכלל קריטריונים כדי להפוך למובילת דעת קהל או מוזה?

אם נבחן את אלו שכבר סימנו וי וזכו להיכנס אל היכל התהילה המבוקש הזה, נגלה שההתחלה היא לרוב בשוליים. דוגמנית שלא מצליחה ממש לפרוץ ( אלכסה צ'אנג הבריטית, לנה פרמינובה הרוסיה), שחקנית אינדי (קלואי סווייני), יורשת מעצמת נפט (אסיה אקפ הכווייתית), פליטת ריאליטי (אוליביה פלרמו האמריקאית) או סתם עורכת אופנה עם גישה לבגדי מעצבים וגוף אלוהי (ורוניקה היילברונר הגרמניה). המשותף לכולן הוא סגנון אישי מסקרן ובלתי מרוטש שהופך לבאזז עצבני המתורגם למאות אלפי עוקבים באינסטגרם, שיריון מקום בשורה הראשונה בשבועות אופנה וסיקור בכל מדיה אפשרית. בפתחה של שנת תשע"ו, הגיע הזמן שגם לנו תהיה אחת כזו בזירה הבינלאומית. ורצוי בתצוגה של גוצ'י או קלואה. אז יאללה בנות, לטיפולכן. (אלינור דביר)

פופיק זה אקססורי

זה נראה נהדר עם חצאית בגובה המותניים, עם ג'ינס כלשהו (במיוחד בויפרנד) ועם עוד הרבה דברים אחרים. הקרופ טופ, טרנד חם משנות ה-90, עשוי להיות לעתים הדבר הנכון באמת. עם האבזור המתאים, כמו למשל סנדלי עקבי סטילטו וקלאץ' בוהק, הוא יהיה מרכזו של מראה ערב ייחודי. עם חצאית פליסה בגזרת A באורך הברכיים וכפכפי איקס, הוא ישלים מראה יום קייצי צעיר וסקסי.

אז יכול להיות שהקרופ טופ, או חולצת הבטן בלשון מי שנגד, הוא עדיין פריט לבוש מושמץ כל-כך? אין לדעת, אך יש מקום לחשוד שמדובר בקנאת מי שלא זכו בסרעפת הנכונה או לא מסוגלות לעשות את המאמץ הנדרש בדרך אליה. רבות דובר לאחרונה על הסטיילינג האמביוולנטי של בר רפאלי בתכנית "אקס פקטור", אך על דבר אחד אין עוררין - היא נראית נהדר. במראות שסיגנן עבורה סיימון אלמלם, בר נראתה לא פעם בקרופ טופ ובכל פעם היא הייתה נערת הפוסטר לטרנד החמוד, ובעיקר השראה לכל מי שלא חוששת להעז - כלומר פאשניסטה אמיתית. תנו לבטן שלכן במה. (נאוה סילוורה)

אלוהים נותן אגוזים תוצרת שאנל למי שאין שיניים

לא ייתכן שבשנת תשע"ו ישראליות עשירות או מפורסמות שיכולות להרשות לעצמן את ארון החלומות, את הסטייליסט הכי מוכשר וגם את ההזמנות לכל האירועים המתאימים לפקוד בבגדים האלו - עדיין בוחרות ללבוש סקיני ג'ינס עם גופיה ונעלי עקב כלשהן, ולפעמים אפילו עקבי רוקי.

פה זה לא אירופה, אבל פה דווקא יש את מזג האוויר האידיאלי להלבשת נשים, ושמלות / חצאיות / מכנסי בד אווריריים כאלה ואחרים. באמת אין סיבה להתעקש על הג'ינס האלו. בטח לא בשילוב הזה. היה נחמד ליישר קו עם מהפכים ישראליים אחרים מתחומי התרבות והיצירה כמו הקולינריה והקולנוע והארכיטקטורה - שכבר מזמן יישרו קו ואפילו בולטים בעולם. ורק בסטייל אנחנו עדיין מפגרים כל כך מאחור, ומדי הג'ינס + גופייה + פלטפורמה מבהירים זאת היטב. ברור שלא צריך כסף או מעמד יח"צני בשביל להביע סגנון אישי, ובכל זאת - אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר (תמר מרקוביץ').

דרושות: נשים מתנשאות וקרירות

הן זכו להיכנס להיכל התהילה של "ארץ נהדרת", אבל כמו במקרה של דמויות אהודות אחרות – ליברמן, אורן חזן או שרה נתניהו – במציאות, זה עוד לא הופך אותן ללגיטימיות יותר או מפחידות פחות. מדוע דיילות הטיפוח בפארמים כל כך אלימות?

כן, כולן רוצות רק להביא אוכל הביתה. אבל למה מהעורק הראשי שלי? מדוע לא יכול אדם, אישה לרוב, לנוע לתומה בין המדפים, לרחרח פה, למרוח שם, בלי שלהק דיילות יעדכן אותן, בלי טיפה של כבוד למרחב האישי, שהעור שלהן יבש / שמן / מתקלף / אפור ושיש 1+1 מדהיייים? הבו לנו דיילות אירופאיות. מתנשאות, קרירות, גבוהות ויפות מאיתנו. לא מתחנפות, לא נוגעות, לא יוזמות שיחה. כאלה ששומרות על מרווח של לפחות 50 סנטימטר. (שירלי אכסלרוד)

זה עניין של כלכלה

אפליקציית אינסטגרם נולדה לפני חמש שנים, בשלהי עידן התמימות הסמארטפוני. לא ברור איך בכלל הצלחנו ללכת לפני כן למסעדה מבלי לתעד את המנות או לרייר על שגרת היומיום המפנקת של קים קרדשיאן. הרעיון הראשוני היה רשת חברתית המבוססת על שיתוף תמונות בין אנשים בכל העולם, המאפשרת לך להשוויץ בילדים המושלמים שלך מרוחים בגבינה על הפרצוף, להראות כמה את יפה בבגד ים, לצלם נופים, מה אכלת, מה בישלת, איפה היית, איזה נעליים קנית או עם מי את יוצאת כרגע (בתקווה שהאקס לא יפספס). הקאץ' פה הוא מדד הפופולריות, הנקבע על פי כמות העוקבים. ככל שיש לך יותר - התמונות שלך נחשפות ליותר עיניים. יתרה מכך, הפילוח של אותם עוקבים הוא גם פקטור מרכזי. מעלה תמונות קולינריות באופן תדיר? חתך העוקבים שלך הוא פודיז (אנשים שמתעניינים באוכל). יש לך 5000 עוקבים כאלה? צפי לחיזורים נלהבים מטעם כל מי שמעוניין בחשיפה לפולוורז שלך. חיזורים משמע כסף/מתנות תמורת תמונה ותיוג.

לפני שנה פרסם האתר ראדר אונליין מייל החושף את התעריף של קים קרדשיאן לקידום מוצרים בפיד שלה - בין 750 אלף דולר למיליון. והיא ממש לא היחידה. למעשה כל משתמש אינסטה נמצא בעמדת רווח פוטנציאלית בהתאם לכמות העוקבים, הפילוח שלהם והלייקים. אז מדוע יש פה בעיה? כי כל הסיפור הזה הוא בחזקת טו גוד טו בי טרו. אפליקציה חינמית שדרכה רבבות משתמשים מרוויחים כסף. ולא מעט. איך ייתכן שבעלי אינסטגרם לא גוזרים קופון מכל העסקאות שמתנהלות מתחת לאף שלהם? מאחלת לכל מי שהתפרנסה ב-2015 מפוסטים באינסטה להמשיך להישאר מתחת לרדאר שבאופן תמוה עדיין לא הושק (אלינור דביר).

העם דורש להתחתן בסטייל

אוקיי, היא עוצבה בהתאמה אישית, היא עשויה משי ותחרה, מחורזת ומשובצת ויש לה גם שובל, טול ותחתונית. אבל האם כל אלו הן הצדקה ל-10,000 שקלים, או "רק" 8,000 שקלים בהשכרה? ככל הנראה, לא. אבל יש בהחלט תיאום בלתי רשמי שנועד להגדיל רווחים ולבטל תחרותיות. בשוק שמלות הכלה קיים קרטל. לא קרטל פושע ומסוכן נוסח זה של "שובר שורות", אבל בהחלט כזה המסוגל לגרום לכלה שמרוויחה שכר ממוצע להוציא סכום עתק על שמלה אחת, ואת אותו סכום כפול שניים אם היא רוצה גם "שמלה לריקודים".

פה ושם יש כלות שמצליחות למצוא (ברשת, בחנויות יד שנייה או בחו"ל) שמלות שלא דורשות פריסת תשלומים של סמארטפון חדשני, אבל לרוב מדובר בשמלות בסגנון מסוים המתיישב עם תיאורים כמו וינטג', רטרו, מאופק, פשוט, שימושי "גם לאחר-כך" וכדומה. אם נועה הדיילת ושני המזכירה רוצות שמלת כלה כמו של נסיכת דיסני, הן ייאלצו לשלם! כי אין אופציה אחרת. אין צדק. (נאוה סילוורה)

השימוש מחוץ לכותלי הבקו"ם אסור

לא צריך להיות מצויד בחוש ריח של כלב ציד גזעי כדי לזהות מקילומטרים את הריח הכל-ישראלי של קרליין 10. השמפו המיתולוגי שתוכלו למצוא במדף הסבונים גם בפיצוציה הכי נידחת, הוא כנראה חלק מציוד החובה שמקבלות חיילות בבקו"ם, ולרוב מגיע בצמוד למדים, אגן רחב וסמרטוטי שיער ארוך ומתולתל. למעשה, אם לסרטי קולנוע היה פיצ'ר של ריח, הניחוח של קרליין 10 היה אופף את ההקרנות של "אפס ביחסי אנוש". לאחד הוא עושה מגרד, לשני הוא סתם מביא את הסעיף, והרגישים במיוחד יקבלו מיגרנה דו צדדית. מה שבטוח – אי אפשר להישאר אדיש לריח המיתולוגי, ולא בקטע טוב. (שירלי אכסלרוד)

שמישהו ירים כבר את הכפפה ההיפסטרית

הרשת האמריקאית הקסומה אורבן אאוטפיטרס היטיבה בעשור האחרון למכור את סיפור הבוהו-היפסטר שיק למיינסטרים, בביצוע מוקפד ומסחרי במובן הטוב של המילה, במחירים שיש שיגדירו מופקעים על פריטים שיש שיגדירו בינוניים. אבל איש לא יתווכח על זה שאורבן אאוטפיטרס יודעים לספר סיפור יותר טוב מכל אחד אחר. הקבוצה שכוללת גם את אנתרופולוג'י היוקרתית והבוגרת יותר, ואת free people ההיפית והצעירה יותר, היא אימפריה של חווית קנייה ומוכרת את הפנטזיה בהצלחה רבה, אגב גם באתרי המכירות המוצלחים של שלושת המותגים. בשנים האחרונות נעשתה עלייה גדולה של חברות אמריקאיות ואירופאיות - אמריקן אפרל, אמריקן איגל, פוראבר 21, ברשקה, גאפ וכמובן H&M - אבל דווקא אורבן נותרה מאחור, וחבל. זו כרגע החנות שהכי שווה להיכנס אליה כשנוסעים לחו"ל. (תמר מרקוביץ')

אינעל אבוק

נכון להיום לא מעט פיתוחים והמצאות שמקורם בישראל זכו לתהודה עולמית. מטוס (לביא), טיל (חץ), נשק (עוזי), עגבניה (שרי), אפליקציה שמוצאת חניה בתל אביב, רכב חשמלי, רמיקוב, פתיתים, שקדי מרק ובמבה הם רק חלק קטן משורת תגליות חשובות שיצאו מהלבנט ושינו את פני היוניברס. אבל מה נסגר בגזרת העקבים? למה עדיין לא דאגו לנו לעלות בנוחות על סטילטו? רגע, אני יודעת מה אתן חושבות. מדובר באוקסימורון. בלתי אפשרי. אז תנו לי להסביר את עצמי. הכוונה היא לא עקבים של 12 סנטימטר שמרגישים כמו נעלי ספורט ממותגות. הכיוון הוא למזער את הסבל והנזק. דידיתי בעוונותיי על עשרות זוגות נעליים כאלו בחינניות מזויפת. וגם התרסקתי, פחות בחינניות אמנם, לא פעם ולא פעמיים.

ספקטרום הנוחות על עקבים שבין 10 ל-12 סנטימטר נע בין לא ניתן לעמידה (בייחוד אלו מבית לובוטן) לבין שורדות חתונה (מיו מיו וזארה - נשבעת). למר כריסטיאן לובוטן כנראה אין מחסור בהכנסות, שכן כבר שנים יש דיבור על רמת הסבל הבעייתית באימוץ נעלי היוקרה שבעיצובו. הוא סופר בנעימות את הכסף ממכירת נעלי "נוחות" לנשים שמוכנות להתענות אול אובר דה וורלד. שרה ג'סיקה פרקר וויקטוריה בקהאם הן שתי מפורסמות שהתבטאו בעבר על מגוון הבעיות הרפואיות שניסובו להן בכפות הרגליים ובעמוד השדרה מהליכה על עקבים (לא רק לובוטן אשם במקרה הנידון). מי ייתן ומדענית ישראלית תרשום השנה פטנט על עקבים מפרגנים (ולא מגושמים) (אלינור דביר).

כי אם כבר לחיות בסרט אז שתהיה בו עלילה

בנימה רצינית אך אופטימית, לא ייתכן שבשנת 2015 שבוע האופנה הישראלי עדיין לא התקבע כמוסד. אחרי ניסיונות כל כך מוצלחים של שבוע האופנה הישראלי, הוא עדיין לא הצליח להתקבע כאירוע קבוע המתקיים פעם בשנה. אין לו תזמון קבוע והוא עוד לא סדיר, והוא אף כלל התפצלויות. שבוע האופנה בהפקת מוטי רייף שהתקיים במרץ 2013 היה אירוע בסטנדרטים בינלאומיים שאיפשר לתעשייה שלמה להרים ראש ולמעצבים המקומיים לפתח קולקציות מוגדרות שגם זכו להערכה ולבמה הראויה להם. זה הדבר הכי מעורר וחיובי שקרה פה לאופנה בשנים האחרונות, והוא גרם לנו להתגאות. יוחזר שבוע האופנה לאלתר ובתאריך קבוע בבקשה, אנחנו צריכים משהו יפה לחכות לו. באוקטובר הקרוב יתקיים שבוע האופנה גינדי, בניצוחו של רייף, וכולנו תקווה שהוא יסמן את תחילתה של מסורת אופנתית משובחת ונטולת טלטלות. ומי ייתן וגם פאשניסטות עשירות מדובאי יגיעו לבקר. (תמר מרקוביץ')