בייסיק איז ביוטיפול

הו הניינטיז. סמים ורוקנ'רול. סקס? מי יכול לחשוב על סקס עם כל הפרוזק הזה בוורידים. שנות התשעים קצרו פירות, גם אם לא מושלמים, כפי שנראה, של עידן תקדימי בהיסטוריה האנושית - עידן נטול מלחמות. בניגוד לדורות הקודמים, בוודאי מתחילת המאה העשרים, אשר חוו מלחמת עולם כזו או אחרת או לפחות הדהודים של מלחמת עולם כזו או אחרת, מובילי דעת הקהל בניינטיז נולדו למציאות של שפע וביטחון יחסי. מציאות מבוססת ולא הישרדותית, כזו שמאפשרת להסתכל למציאות החברתית בעיניים, ויותר מזה - להסתכל לתוככי הנשמה, להגיגי נפש ולפילוסופיה, לחיפוש משמעות לחיים.

אי אפשר לדבר על אופנת ניינטיז בלי לדבר על אופנת אייטיז.
כלל האצבע הראשי של האופנה מורה: בכל עשור נזנחים עקרונות הדור הקודם, לא לפני שהם עוברים שיימינג בכל פלטפורמה תרבותית, כאשר מלעיגים אותם, מתביישים בהם והופכים את היוצרות כאשר אנחנו מעלים על נס את העקרונות ההפוכים. בשנות השמונים שני קטליזטורים עיקריים הניעו את גלגלי העולם - כסף וסקס. העולם התרבותי של שנות התשעים התנער משני אלו בעוז. נשמע לא הגיוני? מיד נסביר, ננמק ונוכיח.

שנות השמונים היו שנות הפלסטיק והאמזונות ובאופן רחב למדי התבססו על עיקרון "הגדול מהחיים". נשים בגובה 1.80 ומעלה ובמידה 38, שיער גדול, כתפיים רחבות (באמצעות כריות), ששידרו חושניות של לוחות שנה של מוסכים. הן היו חזקות, דשנות (יחסית), משורבבות שפתיים, נטולות פגמים וסימטריות להפליא - למעשה מודל היופי של שנות השמונים הוא המודל הבריא ביותר בנמצא, זה המורכב מכל אותם סממנים שאמורים לסייע לנו ביולוגית לאבחן את מידת הפוריות הברורה שלהן.

ובאשר לכסף - זה אפילו קל יותר. המושג "יאפי" - מעמד סוציואקונומי הכולל משרה מכניסה, מכונת אספרסו בבית ומנוי למכון כושר, הוא מושג שנולד באייטיז. הילדים שגדלו להיות נוער בניינטיז היו ילדים של יאפים או שכנים של יאפים או יאפים בפוטנציה. שנות השמונים הן השנים שבהן המושג "מרצ'נדייז" הפך לדת, וכל להקה הפכה לחולצה, כוס ומדבקות בית ספר. בשנות השמונים המהפכה הפמיניסטית סופסוף הביאה נשים לעמדות ניהול בכירות (ולא סתם איפשרה להן לעבוד) והתרבות הפולפולרית הציגה דמויות נשיות ביצ'יות וחזקות, האופנה תרמה להן צללית משולשת גברית קלאסית בעזרת בלייזרים צרי מותן ורחבי כתפיים. היה המון צבע באייטיז, והוא עז ורווי.

מעבר לאלו שנות השמונים הן שנות הפלסטיק, מבפנים ומבחוץ. המוזיקה היתה פופ במיטבו - הכי פופ שאפשר, כולל עיבודי מחשב, קליפים צבעוניים להפליא או להחריד ומילים שלא אומרות שום דבר. האופנה היתה ויניל, תחרה, פלסטיק, מתכת, וכל דבר מסובך או מושקע בטירוף. אפילו אופנת האירובי היתה מוגזמת, שלא לדבר על הפרמננט. פלא שנזקקנו לנשמה אחרי עשור כזה?

אז קיבלנו אותה. מנות מדודות בהתחלה, מחאה שקטה, בעיקר בשוליים ומשם לשיא המיינסטרים. נירוונה משיבים אש יוקדת ללהקות הבנים המסוגננות, ואת חולצות הפלאנל המשובצות שלהם אפילו קלי מבברלי הילס 90210 לובשת בסופו של דבר. לפני שקורט קוביין מספיק להתהפך בקברו, קייט מוס מבעירה את נהר האמזונות בצילום אחד אייקוני למגזין ווג הבריטי, בניצוחה של הצלמת קורין דיי. דיי מצלמת את מוס להפקה אדיטוריאלית שהיא האתניתטזה המוחלטת לאסתטיקת האייטיז. בצילום המדובר מוס עומדת בשבריריותה שכה רבות דובר בה, עם תחתוני תחרה שנבחרו באקראיות אינסופית לגופייה ורודה נטולת כל ייחוד, המדגישה את החזה הנערי, הכמעט ולא קיים, המאוד רחוק מבריא של מוס. היא עצמה נטולת איפור, שיערה אסוף בפשטות אמיתית ולא מעושה, ושרשרת נורות חג מולד מהסוג הזול ביותר מודבקות במסקינטייפ גס.

קלווין קליין לקח את הלפיד ממוס והביא את ה"בייסיק איז ביוטיפול" למרכז השולחן - מה עוד אנחנו צריכים בחיים מלבד ג'ינס וטי-שירט? למה לנו כל השפע הזה, למה לנו להשתולל ולהגזים. מגמת הצמצום והצנע אף הצטמצמה למושג חדש -יוניסקס. אם בשנות השמונים היינו עדים ללוקים זוגיים - שלו ושלה - אז בשנות התשעים שלו הוא גם שלה ועזבו אותנו באמאשלכם. אולי כל הצמצום בחומר יפתח את הצ'אקרות שלנו למה שחשוב באמת.

ואם ביוניסקס עסקינן, מירוץ השליחים הגיע לליוויס 501 - כך קראו לדגם האיקוני הזה שלבשו גם גברים וגם נשים, ועד היום לא ברור גורם הצלחתו המטאורית. הוא לא יפה, הוא לא מחמיא לשום חלק ספציפי בגוף האישה או הגבר (אמרנו כבר קודם שהסקס יצא מהמשוואה נכון?) ואולי סודו טמון בדיוק בזה. אתה צריך להיות כל כך קול, וכל כך לא שטחי בשביל לאמץ את הלוק הזה - קצת על משקל דמות ההיפסטר.

ההבדל העיקרי: בשנות התשעים הלוק הזה הגיע גם הוא עד למלבישים של "בברלי הילס 90210" ועל אותן כוסות, חולצות, כריות ועטים שכל כך התחלחל מהם הזרם הזה, הופיעו כוכבי הסדרה לבושים בג'ינס 501 וטישירט לבנה.

ואם מדברים על ג'ינס וטי לבנה - פריט היוניסקס האולטימטיבי, סניקרס האולסטארס שחם היום לא פחות משהיה בשנות התשעים, ולזכותו ייאמר שמעולם בכל חצי היובל שעבר מאז ועד היום לא נס ליחו הקולי. רצית קול ונונשלנט - בחרת אולסטארס (מילה של מלבישה). סרטים כמו "מציאות נושכת" וכוכבים כמו וינונה ריידר וג'וני דפ הפכו את האינדי למושא לחיקוי, וחנויות יד שנייה שהציעו אופי ואישיות ובעיקר אלטרנטיבה לסגנון הגראנג' המחולל התחילו לפרוח לקראת סוף העשור והמאה העשרים.

ומה לנו ולניינטיז? נדמה שב-2015 לא נותרו המון חומות לנפץ. בכתבה ארוכה שהתפרסמה בסוף השבוע האחרון באחד ממוספי השבת נטען כי הנוער של היום שמרני יותר מקודמיו, ומומחים הסבירו שהחופש והמתירנות המינית והתרבותית הביאו לבטחון עצמי ושלווה מובנית בבני הנוער, והם לא ממהרים לנפץ חומות ולעשות שטויות בשם מרד הנעורים. אולי אפשר להשוות את המצב למצב האופנה - הכל היום מותר, כמעט שום דבר כבר לא מזעזע. יותר מהכל - הכל כבר נעשה, מישהו אמר את זה קודם.

וכשהבטחון העצמי שלם ורגוע, ולא דחוף לרוץ ולהוכיח שום דבר, אפשר ללכת עם האמת שלך - בין אם היא פלסטיק מקושקש, פייתי ועדין או קולי להחריד - לא כחיקוי של הניינטיז אלא בפרשנות עכשווית מסוגננת.

אחת שיודעת דבר או שניים על לדייק בביטחון בפרטי בייסיק, ובמיוחד איך לבצע את השורה האחרונה של המשפט הקודם היא האיט-גירל המקומית אתי עובדיה. הצלמת המחוננת ואלילת הסטייל הספורטיבי עושה את זה נכון כל פעם מחדש, ובעיקר כשהיא לובשת 501 במידה המדויקת (גדול יותר), מוסיפה לו חגורה בסיסית למראה (וטונות של קוליות באותה נשימה), טישירט יוניסקס בדיוק בגודל הנכון (בדיוק במידה) ותיק מעצבים קלאסי, מהסוג של שאנל.

השילוב בין פרטי המעצבים היקרים להפליא שמגיחים בדמות תכשיט, תיק או כל אביזר קישוטי אחר ואכן מקשטים לוק פשוט ונגיש להפליא הם כל התורה כולה במבט בוגר אחורה - אופנה זה כיף, פשוט זה כיף, פשוט חיה ותן לחיות, תאכל כדי לחיות וגם תחיה כדי לאכול. אתם מוזמנים להשלים לסיום קלישאות נעורים עמוקות כאוות נפשכם במקום הריק, וללכת לחפש את עצמכם בטרנד הניינטיז. או לשלוח אותנו לחפש. הפעם גם זה תופס.