לא פשוט להיות אמן, ועוד פחות פשוט להיות אמן בישראל. לא פשוט להיות אישה ולנהל עסק משלך, ויש שיגידו שעוד פחות פשוט לעשות זאת בחברת עוד שלוש נשים שחיות את סיר הלחץ הקודח של נשים קרייריסטיות בשנות השלושים לחייהן. לעומתן יש שיגידו שזו אולי לא הדרך היחידה, אך ללא ספק זו הדרך העדיפה לנהל את האתגרים היומיומיים הניצבים בדרך הזו. בהמשך למגמה שכבר דובר עליה רבות כל כך, גם אצלנו כאן בוואלה השבוע, נדמה שב-2015 קהילה היא ערך והאגו האינדיבידואלי מוצא לנכון לזוז קצת הצידה לטובת היתרונות הנלווים להשתייכות לקבוצה. הכירו את "סטודיו 410", מקום של נשים שהחליטו לשתף פעולה. לא לאחד עסקים, אבל לשתף פעולה, וכך לזכות מיתרונות השותפות למסע לצד טיפוח חלומה היצירתי של כל יוצרת בפני עצמה. הסטודיו מהווה מקום שבו הקסם של ארבע בעלות מלאכה מוכשרות קורה: שלוש מעצבות טקסטיל - דקלה לבסקי, שירה שובל, איילת יונטף ואדריכלית אחת, אריאל בלונדר.
כשאני מנסה להבין בדיוק מה קורה שם, ואיך בא לידי ביטוי שיתוף הפעולה אם כל אחת מהבנות מפעילה את העסק העצמאי שלה, והאם לא מדובר בשותפות פשוטה בשכירת חלל עבודה לטובת החיסכון בהוצאות התפעול של חלל עבודה, מיד מעמידים אותי על טעותי. "היה ברור לנו שאנחנו רוצות לשמר מחוץ לשנקר את אווירת החממה המפרה והתומכת שהיתה לנו שם", מספרת שובל, ולבסקי מבהירה: "הכל היה אינטואיטיבי. לא חשבנו עסקית, אלא איך ליצור מחוץ לשנקר, אם כי נוספו שיקולים כלכליים כמובן". יונטף מוסיפה: "שפת הטקסטיל היא משותפת לכולנו, ומאפשרת לנו להתייעץ ולהתלבט ביחד באין ספור ההחלטות המאפיינות את עבודת המעצב. אנו נוהגות לחלוק קשרים, מידע טכני וגם להיעזר אחת בשנייה בבחירות צבעוניות וכדומה".
ובכל זאת, למרות הרוב השולט של מעצבות הטקסטיל ועל אף שהן שייסדו את הסטודיו - השתלבותה של אדריכלית בסטודיו נראה טבעי, לפחות להן. כשהתפנה מקום היתה בלונדר הראשונה לקפוץ עליו. "אני הגיקית של הסטודיו", היא מחייכת, "אני מאוד אוהבת להיות שם. דווקא הרעש והלכלוך והריח, בניגוד למשרד אדריכלים סטרילי ושקט, מפרים אותי. הסטודיו נותן לי אנרגיות מיוחדות - יצירה יומיומית ידנית בצבע ובחומר, המאפיינת את עבודת השותפות לסטודיו, היא מקור השראה נפלא לעבודתי כאדריכלית וכחוקרת המתעסקת בחומריות, בדגש על טקסטיל (fabric materiality)".
מה היתרונות בהקמת סטודיו משותף כשכל אחת מתפעלת את העסק העצמאי שלה? איך זה חורג משותפות רגילה לחלל עבודה?
לבסקי:" היתרונות בסביבת עבודה משותפת קשורים בראש ובראשונה לתחושת השיתוף וההפריה ההדדית. כולנו חברות ומעריכות זו את זו מבחינה מקצועית, ולכן קל לנו להיוועץ זו בזו. הרבה פעמים אנו משתפות אחת את השניה בלבטים הקשורים לעיצוב, לקריירה ובכלל לחיים. למרות שלכל אחת יש בעצם עסק עצמאי משלה, אני עדיין רואה בנו שותפות לדרך, וגאה בקהילה הקטנה שייסדנו לנו. אין ספק שישנם גם יתרונות כלכליים לשותפות הזו, אך הדבר העיקרי הוא החברותא, ואין סוף להשראה שאנו מוצאות זו בזו". בלונדר: "בנוסף להשראה, השותפות מייצרת עבורי הזדמנויות וחשיפה לגורמים שונים בתעשייה ובסביבה האוצרותית-אקדמית, ועל כך אני אסירת תודה".
וכראייה לשיתוף הפעולה החורג הרבה מעבר לגבולות חשבון הארנונה אפשר להציץ בחיבור המרתק של שירה שובל ואריאל בלונדר, שכבר הוליד ייחודית של חיתוך סלקטיבי בלייזר ליצירת דיגום בשכבות ביריד צבע טרי ושפע של פידבקים מחמיאים וביקורות מצוינות. החיבור בין מעצבת הטקסטיל לאדריכלית החל במוזיאון העיצוב בחולון, שבו שובל היא מנהלת ספריית החומרים. בלונדר נמנתה עם הצוות המייסד של FabLab, מעבדת ייצור דיגיטלית קהילתית, שפועלת בחולון ביוזמת החוג לעיצוב פנים במכללה למינהל והמדעטק. החיבור היצירתי הוכיח את עצמו, ומה שהתחיל כניהול יצירתי על ידי שתיהן - שירה של ספריית החומרים ובלונדר ב?FabLab שהתבקשו להציג בצבע טרי, התפתח לכיוונים של עיצוב אביזרים ואמנות. שובל היא מנהלת ספריית החומרים בחולון, ובלונדר היא ממייסדי FabLab מעבדת ייצור דיגיטלית קהילתית. הפרוייקט שיצרו יחד ל"צבע טרי" לפני שנתיים התחיל את החיבור היצירתי בינהן, וכיום הן מפתחות גם אקססוריז ואמנות מן הטכניקה שפיתחו.
למה לדעתכן לא זו הנורמה בקרב מעצבים בארץ? למה אנחנו לא עדים לעשרות סטודיואים משותפים?
לבסקי: "אני לא יודעת מדוע זו לא הנורמה גם בקרב מעצבים אחרים. אני מאמינה שלא טוב היות המעצב לבדו... באופן אישי אני נהנית לחלוק חלל עם מעצבות כה מוכשרות אני חושבת שבחרנו בכך במודע".
ובכל זאת, צבא צועד על קיבתו ואמן על האגו האישי שלו. ובמיוחד כשהשוק קטן כל כך ואתן מתחרות באותו התחום. יש חיכוכים? מה עושים במקרה של חילוקי דעות קיצוניים או בניגוד אינטרסים, אם יש כאלו בכלל?
יונטף: "אני לא מרגישה שיש ביננו תככים. התחרות היא לפעמים ממריצה ומעודדת מצוינות. בצניעות רבה אנו פועלות מתוך יצירתיות וכישרון שמקנה לנו בטחון מהבחינה הזו". לבסקי: "להיפך. אני תמיד מרגישה פירגון ביננו ורצון אמיתי וכן שכל אחת תצליח ותצטיין בתחומה".
ולמה לא לייצר משהו ביחד, משהו משותף?
לבסקי: "אנחנו תמיד מדברות על זה. שיתופי פעולה הם חלק מסדר היום שלנו במיוחד עם מעצבים מתחומים אחרים כגון מעצבי אופנה, אדריכלים, מעצבי מוצר".
למה בחרתן את המיקום הזה לסטודיו?
לבסקי: "הסטודיו ממוקם בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, בין מבני תעשייה ומוסכים. בשנים האחרונות זו נהייתה שכונה בה חיים ויוצרים הרבה אמנים, מעצבים ומוזיקאים. בגלל אופי העבודה שלנו, חשוב שיהיה לנו מקום שנוכל ללכלך... הסטודיו רחוק מלהיות סטרילי ומסודר. יש פה סדנה לדפוס משי, עמדה לבישול צבעים, אין ספור פיגמנטים, חוטים וחומרים שונים".
מה דעתכן על התעשייה שבה אתן פועלות? האם יש שינוי בין האופן בו היא מתנהלת היום לעומת העבר?
יונטף: "אני זכיתי לעבוד בתקופה בה היתה תעשיה מפוארת בישראל. עיצבתי למשל בכיתן ובגולף. בעולם המשתנה שלנו נעלמו המפעלים, אולם אלו הוחלפו בשדות עשייה חדשים ומגוונים. אנחנו שמחות ליצור בתקופה כזו שמסמלת את היכולת של מעצב בודד לחצות גבולות ולהגדיר את תחומיו באופן עצמאי וחופשי". לבסקי: "אני חושבת שאנו צריכים להיאבק על מקומה של התעשייה הזעירה שעוד נותרה בארץ ולשמר אותה. אם זאת אני מודה שכל נושא הייצור וחומרי הגלם הוא מאוד מאוד מאתגר פה. לי יש מוצרים שאני מייצרת בעבודת יד בסטודיו, אחרים במפעל זעיר בארץ, כמה במפעל באיטליה וכמה בהודו. לצערי אין פתרון בארץ לטכניקות ההדפסה והגימור שאני מחפשת. וכל פעם אני נאלצת להיאבק מחדש על מנת למצוא פיתרון לשאלת הייצור. בנימה חיובית יותר, יש בהחלט פריחה של עיצוב טקסטיל בארץ בשנים האחרונות, וזאת למרות התמוטטות תעשיית הטקסטיל המקומית. יש לזה קשר לעשייה ולהצלחה של מעצבי הטקסטיל העצמאיים. אני בהחלט מרגישה שאנחנו חלק מהתחייה הזו של התחום".
מי שרוצה להציץ לסביבת העבודה של הסטודיו ולראות את מאחורי הקלעים של עיצוב הטקסטיל הישראלי מוזמן להגיע ביום ראשון ה-4 באוקטובר בין השעות 10:00-17:00 לסטודיו פתוח ומכירה מיוחדת. רחוב רבניצקי 7, פינת רחוב תושיה קומה 4 אולם 410. חנייה בחניון עירוני ממול.
פרטי התקשרות:
דיקלה לבסקי:
diklalevsky@gmail.com
www.diklalevskydesign.etsy.com
איילת יונטף:
ayeletiontef@gmail.com
שירה שובל:
shirashoval@outlook.com
אריאל בלונדר:
arielle.blonder@gmail.com
הצעיפים של דיקלה לבסקי
