אולי לא יצא לכם לשמוע עדיין אבל אדל הוציאה אלבום חדש. או שאולי לא ידעתם שהוא סולד אאוט כבר בשבועו הראשון על המדפים ושהסינגל החדש שלה "הלו" זכה ליותר מחמש מיליון צפיות כוללות בחודש שעבר מאז שיחרורו. אולי זה הזמן לדבר על הבחירה בסלולרי דור 2 במקום עוד אייפון שנראה פתאום כל כך המוני, תודו, ולא הולם את ווייב הקלאסיקה העל זמנית שלה. אם לא עזבתם את הכדור לטובת מחקר בחלל ולא הייתם כלואים בשום וילת ריאליטי, סביר להניח שכבר הגיעו אליכם כל פיסות האינפורמציה הללו ובכל זאת, העם דורש עוד אדל.
קצת כמו החתונה ההיא, של אתם יודעים מי, אנחנו לא שבעים מאדל. לא נמאס לנו לשמוע ולקרוא, לא נמאס לנו לכתוב ולצלם. כשאני אומרת "לנו" אני מתכוונת לעולם - כל העולם. ובכן, בואו נדבר על זה גם אנחנו. אנחנו רגילים לעירום ממוצא ארמני ששובר את האינטרנט, לחתונות של מיליונרים ודוגמניות, לפצצות כישרון וכריזמה שמגיעות עם ישבן קופצני ועגול עם עשרה סנטימטרים של סטילטו. אבל כישרון אגדי במידה xxl, אפס עור חשוף, מינימום רכילות. מה לזה ולפצצת רייטינג?
המסקנה מעודדת: גם בסוף שנת 2015, עם כל הכבוד לברביות סקסיות שמסתובבות בינינו, לתחתים ששוברים את האינטרנט, לריאליטי ולתרבות הכלום - כשכישרון חד פעמי מבליח אי אפשר לפספס אותו ולא משנה באיזה קנקן הוא מגיע.
גם אנחנו נציין שאדל גרסת 2015 עוברת במיטבה, בוגרת ולא מבוגרת. אפילו העובדה שהיא פתאום קצת מזכירה את לנה דל ריי בקליפ החדש שלה, עם הריסים המודבקים האף הסולד והמשורטט והשפתיים המשורבבות לא שוללת ממנה את הילת האותנטיות שהיא נהנית ממנה, אולי באמת בגלל אופי היצירה שלה שנשענת על כוח ווקאלי אדיר וחף ממניירות.
מי שהתחילה את דרכה כנערה קורקית מעט עם סגנון בוהמייני בלתי מגובש, הוחתמה על ידי מפיקים גדולים שבחרו לסגנן אותה באווירה תקופתית מלוטשת בסגנון שנות השישים המאוחרות - סוף סוף השתחררה סופית מהצורך בתדמית סגנונית מובהקת ומאומצת יתר על המידה, ומרשה לעצמה להקפיד במקומות שנוח לה בהם ואכן מחמיאים לה מאוד (בעיקר באיפור תווי פני החרסינה הנפלאות שלה), ולשחרר את תסרוקות הוינטג'. השילוב הזה בתוספת פריטי אופנה נטולי שיוך עשורי ושמלות נועזות ורכות יותר בטקסים ובאירועים הגרנדיוזים הם אבולוציה נפלאה לאמנית שלמרות שנראה שנמצאת כאן מאז ומעולם - עוד לא חגגה אפילו 28.
משהו בהתבגרות של אדל עובד לטובתה. דווקא תמונות הפפראצי האחרונות באולסטאר וג'ינס מציגים את אדל במיטבה בעיניי. אדל בנורמקור היא זו המועדפת עליי ביומיום, ומעידה יותר מכל על בשלות עמוקה של יוצרת אשר בטוחה בביטוי העצמי שלה דרך המוזיקה ולאו דווקא דרך הלבוש. ההגדרה העצמית כיוצרת אמיתית, יוצאת דופן בשטח ובולטת בנוף המוזיקה והבידור, כבר מבוססת עמוק מספיק בשביל שתוכל להתלבש כמו כולן.
גם הבחירות האופנתיות האחרונות בטקסים השונים מרעננות, ולמרות דעות לכאן ולכאן על הופעתה בשטיח האדום בטקס פרסי הוידיאו בניו יורק, עם החצאית המלאה והכבדה ועם הצמות הקלילות בשיער - בעיני זוהי אחת ההופעות המוצלחות שלה. הנאמנות הכמעט מוחלטת לשחור לא משעממת בעיני, אלא דווקא הולמת אותה מאוד. עם זאת שמלת הולנטינו האדומה בטקס הגראמי של 2013 היתה בחירה אופנתית מרגשת שהתכתבה היטב עם אישיותה.
עוד בחירה קונסיסטנטית ששווה לדבר עליה היא ההתעלמות המוחלטת מאופציית המחשוף אשר מקלה על סטייליסטים רבים בהדגשת נתוני פלאס, וגם תורמת בדרך כלל ליצירת אשליית אורך באמצעות מחשוף וי. בין אם הבחירה נובעת מסגנון, אישיות או צניעות, היא מייחדת את אדל ומאפיינת אותה ככוכבת מסוג אחר לגמרי, כזו שפועלת על פי קודים משלה, ספר חוקים שאותו היא עצמה כותבת.
קצת נוסטלגיה: אדל טרום עידן המראה המוקפד מדי
