השם ג'ודית ליבר נקשר לעולם הזוהר, לנשות מלוכה ולגברות ראשונות. אבל תחילת דרכה של מעצבת ארנקי היוקרה היהודייה לא הייתה קלה או נוצצת. היא נולדה ב-1921 בהונגריה בשם ג'ודית פיטו למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני-גבוה. בגיל 17 היא נשלחה על-ידי הוריה ללמוד כימיה בקינגס' קולג' בלונדון כבסיס לעיסוק עתידי בתעשיית הקוסמטיקה. בספטמבר 193, בזמן שהייתה בחופשה בביתה לפני תחילת שנת לימודים שניה, פרצה המלחמה והיא החליטה להישאר בהונגריה עם הוריה ואחותה אווה. עקב חקיקה אנטישמית שקבעה מכסות יהודים במקצועות מסוימים, היא פנתה לעיצוב תיקי יד.
אופנת תיקי היד הייתה אז בצמיחה בזכות המהפכה התעשייתית והפופולריות של נסיעה ברכבות. הודות לכישרונה, ליבר הייתה לאישה הראשונה בהונגריה להתקבל לגילדת מעצבי תיקי היד במולדתה. היא החלה את דרכה בגילדה בניקיון רצפה ובישול סירי דבק, אך התקדמה להיות אמנית בדרגת מאסטר. כאן היא הכינה תיקים בהתאם על בסיס בחירת החומר והסגנון של הלקוחות ולמעשה, ולמדה הכול על הכנת ארנקי יד. באותם ימים, הונגריה עוד נחשבה לבטוחה ליהודים, אך כל זה השתנה עם הכיבוש הנאצי ב-1944.
קריסטלים, אבני חן ופנינים: ארנקי היוקרה של ג'ודית ליבר
כחצי מילון יהודים מהעיירות והכפרים מחוץ לבודפשט גורשו לאושוויץ בפיקוח ישיר של אדולף אייכמן. יהודי בודפשט נאלצו לענוד טלאי צהוב וחיו בצפיפות נוראית בדירות שהוקצו להם. ליבר לא יכלה לעבוד עוד וחייה הפכו להיות מלחמת הישרדות יומיומית. בהמשך הוקמו גטו יהודי וגטו בינלאומי בחלק של בודפשט מעבר לדנובה. הגטו הבינלאומי נהנה מהגנת מדינות ניטרליות כמו שווייץ ושבדיה, אבל על מנת להגיע לשם היה צורך בניירות מיוחדים סוג של ויזות מטעם המדינות. אביה של ג'ודית הצליח להשיג את המסמכים עבור משפחתו. בעוד שיהודי הגטו הרגיל נורו מדי יום למוות על גדות הדנובה, יהודי הגטו הבינלאומי נהנו מביטחון יחסי (למרות צפיפות רבה ותקיפות של כנופיות פאשיסטים הונגרים).
עם הגעת הצבא האדום לבודפשט, יהודי הגטו הבינלאומי גורשו למחנות עבודה או, כמו משפחת פיטו, לגטו הרגיל. כאן, כמו יהודים אחרים, הם התחבאו במרתפים. הם היו רעבים וחיו בפחד מתמיד. "ניסיתי להירדם בלילות בחלומות על תיקים", היא סיפרה על אותה תקופה. תוך חודש בודפשט שוחררה, אך משפחת פיטו נשארה במחבוא מתוך חשש לעימותים עם הרוסים. בתום המלחמה הסתבר כי רק שליש מ-825 אלף יהודי הונגריה שרדו. ג'ודית רק רצתה לחזור לעשות תיקים, אבל גילדת יצרני התיקים כבר לא הייתה קיימת. אז היא שכרה חלל במפעלו של אחד ממוריה לשעבר וייסדה סדנה וחנות משל עצמה.
זמן קצר לאחר השחרור הגיעו לבודפשט כוחות בנות הברית, ביניהם היה גם גרשון "גאס" ליבר, טכנאי רדיו אמריקאי. רק יומיים לאחר הגעתו של בן ה-24 לבודפשט, הוא פגש את גו'דית וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. לדייט הראשון, הם הלכו לאופרה. הוריה של ג'ודית לא היו בעד הקשר כי ליבר, בנו של סנדלר מפנסילבניה, היה עני. אבל ג'ודית החליטה שהיא מתחתנת איתו ועוברת לחיות עמו בארצות-הברית.
ב-1946, שנה לאחר שנפגשו, הם נישאו. מספר חודשים אחר-כך, הם הפליגו ב"ספינת הכלות", ספינה במימון ממשלתי עבור חיילים אמריקאים שנישאו לנשים אירופאיות, והתיישבו ברחוב שרלוט אשר בשכונה יהודית אורתודוכסית ענייה בברונקס. גם אחותה של ג'ודית, אווה, נישאה לאמריקאי ועברה לארצות-הברית. הוריה הצטרפו גם הם לאחר תקופה קצרה בישראל. גאס לקח שיעורי אמנות וג'ודית החלה לעבוד אצל נטי רוזנשטיין, מעצבת אופנה יהודייה.
ההזדמנות הגדולה שלה הגיעה כשנטי רוזנשטיין התבקשה לעצב שמלה למיימי אייזנהאואר בהשבעת הנשיא אייזנהאואר ובעצמה ביקשה ובחרה בג'ודית לעצב את הארנק התואם לשמלה. הארנק הקטן בוורוד חיוור עם שיבוץ הפנינים והאבנים מוצג היום במוזיאון הסמיתסוניאן בוושינגטון הבירה. לאחר 12 שנים עם רוזנשטיין, היא התלבטה לגבי המשך דרכה להישאר או לעבוד עבור בית אופנת-על אחר. אבל גאס שכנע אותה להקים עסק משל עצמה. בני הזוג השקיעו את חסכונותיהם וכסף שהלוו מהוריה של ג'ודית להקמת סטודיו בלופט בשדרת מדיסון.
ב-1963 נוסד המותג ג'ודית ליבר. גאס השקיע פחות ופחות בקריירה המצליחה שלו כמורה לאמנות, מאייר וצייר, לטובת העסק של רעייתו. בימים הוא עבד כמורה ובערבים הוביל קופסאות ארנקים ברכבת התחתית לבתי-כלבו כמו סאקס פיפת' אווניו. בסופו של דבר, הוא היה לסגן נשיא החברה. ג'פרי סוזמן, הביוגראף של ג'ודית ליבר, העיד כי יחסי בני הזוג חמים, אוהבים ותומכים הדדית. "היא מעריצה מושבעת של האמנות שלו והוא למד ממנה כל-כך הרבה, עד שהיום הוא יודע להכין ארנק בעצמו".
העסק הלך וצמח והם שכרו עובדים. ג'ודית הדריכה כל אחד אישית. כל הארנקים נעשו בעבודת יד והייצור נעשה בארצות-הברית. סגנון שיבוץ הקריסטלים, הפנינים והאבנים היקרות, נודע כסגנון החתימה שלה. אספקט העיצוב מרכזי, אך אין כל התפשרות גם מבחינת האיכות והדיוק. תיקי ג'ודית ליבר המצטיינים בעיצוב מקורי, דמיון, יצירתיות ואלגנטיות, נחשבים לעבודות אמנות. עלות ממוצעת של כל תיק היא 1,000 דולרים ועשויה להגיע אף ל-8,000 דולרים. ההשראות הן בדרך-כלל מן התרבות הפופולרית. יש פה חיות מחמד, חיות בר, עוגות ועוגיות, פירות, צעצועים, פפיונים, מוצרי צריכה יומיומיי, אבל גם ארנקים בסגנון קונבנציונלי יותר בדרך-כלל רבועים עם סוגר קלאץ'.
היא קבעה סטנדרט אומנותי גבוה. למעשה, תיקים ערב יוקרתיים מאת מותגי על נמדדים ביחס לסטנדרט שהציבה ג'ודית ליבר. כוכבות הוליוודיות מאליזבת טיילור ועד קייטי פרי ונשות נשיאים, כולל ג'קלין קנדי, בטי פורד, ננסי רייגן ואפילו הילרי קלינטון, נראות דרך קבע עם תיקי ג'ודית ליבר. שמה הפך שם נרדף לעיצוב אמריקאי יוקרתי ומהוקצע. תיקים שזכו למעמד איקוני הם תיקי פרוסת העוגה, הלב האדום, התפוח האדום, הגולגולת, המאפין, דגל ארצות הברית (שהיה מחווה שלה כמהגרת).
היום, החברה מעסיקה 200 עובדים ומציגה כ-180 דגמים חדשים כל שנה. עם מחזור של עשרות מיליוני דולרים בשנה, היא נחשבת לחברת ארנקי היוקרה הרווחית בעולם. ליבר עצמה זכתה בפרסים רבים, כולל פרס מפעל חיים מאת ה- CFDA (מועצת האופנה האמריקאית). ב-1998 היא פרשה. את ימיה לאחר הפרישה בילתה בשחייה וברכישת תיקי וינטג' של עצמה באי-ביי. גאס המשיך לצייר בסטודיו בביתם. אחותה אווה, בת 93 היום, מתגוררת לא הרחק.
ב-2005 הם פתחו את מוזיאון ליבר באיסט המפטון המציג מאות מתיקי היד של ג'ודית ועבודות אמנות של גאס. בני הזוג ליבר הם ציונים נלהבים ובמהלך השנים תרמו כסף רב לארגונים כמו הליגה נגד השמצה ולמטרות ישראליות. המותג שלה ממשיך את דרכה היום בראשות המנהלת הקריאטיבית ג'נה מת'יסון. ילדים מעולם לא נולדו לג'ודית וגאס ליבר, אבל הם אומרים ש"ילדיהם תלויים על קירות ועל כתפיים וזרועות והם גם לא מתחצפים".
