צפו בתצוגה במלואה
שבוע האופנה האיטלקי שנערך במילאנו נחנך אתמול, ופתח את המחצית השניה של סבב המסלולים ביום עמוס כשבמרכזו התצוגה המדוברת והנחשקת ביותר - גוצ'י. המעצב אלסנדרו מיקלה חוגג שנה וחודש בתפקיד המנהל האמנותי של בית האופנה האיטלקי, וככוכב התעשייה המסקרן ביותר של השנה האחרונה. בחודשים האחרונים עיצוביו עיטרו שערי מגזינים, שטיחים אדומים, קליפ מדובר (ביונסה) והופעה בהמנון הסופרבול (ליידי גאגא). ללא ספק מעמד מלחיץ ומחייב.
מתחילת דרכו העביר מיקלה את המסר של יצירת סיפור שלא נראה קודם. סיפור של אופנה מטושטשת מגדרית, צבעונית ועשירה בכל כך הרבה השפעות מעשורים קודמים, תרבויות שונות ועולם האמנות עד כדי חמקמקות מההגדרות שמצמידות קולקציות לטרנדים נקודתיים.
מעבר לעיצוב פריטים בודדים מעניינים ככל שיהיו, הוא עמל בהצלחה על ניסוח שפת סטיילינג חדשה שיכולה בקלות לחצות את גבולות הלייבל היוקרתי לכדי תרגום אישי. וזו בדיוק התמצית שמחברת את גוצ'י במתכונת מיקלה לעולמם של הצעירים שאינם יכולים ואף לא בהכרח מעוניינים בבגדי יוקרה לא נגישים לארנקם.
בדיוק כמו מעצבים גאונים לפניו, למשל קוקו שאנל, טום פורד, מיוצ'ה פראדה ופיבי פילו - הוא יוצר קולקציות שמהוות מרכיב חלקי בשלם שמנסח זהות אופנתית חדשה שתהיה נוכחת הרבה מעבר לדגמים עצמם.
מיקלה סיפק את הסחורה המצופה ממנו ושיגר למסלול דוגמניות שצעדו לצד מסכים מרצדים בוידאו-ארט ובו תמונות ואיורים פרחוניים, במשקפי סבנטיז היפסטריים ולוקים מבולגנים לכאורה בצבעוניות גרנדיוזית. אפשר לדבר על קולוניאליזם עם השפעות סיניות או על רנסאנס, בארוק, אר דקו, אר נובו, בורקרדים עשירים, פרוות, כובעי פיפטיז, השראה מהסבנטיז והאייטיז, אלמנטים ספורטיביים, תחרות, קטיפות, פנינים, ניטים והדפסי טאפט ברטרו לשנות השישים.
אפשר גם להתפעל מעבודות היד העשירות שכוללות רקמות, אבנים ועבודת תלת ממד בטקסטילים המהודרים, או להזכיר את שיתוף הפעולה המודע לעצמו עם אמן הגרפיטי טראבל אנדרו שמתמחה בללעוג על הלוגו של גוצ'י.
אבל כל אלה הם רק התפאורה לוירטואוזיות בעבודת הסטיילינג המרהיבה ששוזרת את התמונה הכללית לכדי מראה קוסמופוליטי בעל סטייטמנט אינדיבידואלי. אינדיבידואליות שבה המעצב של כל השואו הזה יוצא אל הבמה בסיום התצוגה בג'ינס משופשף, טי שירט לבנה, חגורה חומה, נעלי מוקסין מעור שחור וניטים מוזהבים ועטוי גרביים עבים באפור. לוק שמספר משהו כמו - ישנתי אתמול אצל חבר שלי, נשארתי עם חולצת הפיג'מה מהלילה, אליה צירפתי את הג'ינס ששכחתי אצלו לפני שבוע, עם הנעליים מהיציאה בערב וגרבי הסקי שהיו הראשונים במגירה. והמסקנה המתבקשת מכל העבודה הקשה הזו היא - האם אכן משתלם לגוצ'י להפיץ את המסר שהסוד הוא לאו דווקא בפריטי היוקרה שתלויים בהידור על הקולבים?
