כמעט קשה להאמין, אבל פרויקט "נערות הזבל" (Garbage Girls) של הצלמת הקנדית מאיה פור, שמוצג השבוע בגלריה ארטמיסיה בתל אביב, הוא פרויקט תיעודי לכל דבר ועניין ולא הפקת אופנה מרדנית במגזין היפסטרי. בעין נטולת שיפוטיות אך מלאת אסתטיקה, נלכדו בעדשת המצלמה נערות ונשים יפהפיות מצולמות בחדרן האמיתי והמזוהם, מוקפות שאריות פיצה מרקיבות, שקיות ניילון, פחיות, בגדים וטינופת מכל סוג.
ממש כמו עגלת הומלסים מצויה, נראה חדרן של נשים יפות כדוגמניות, עם אטיטוד של דור ה-Y. יש מי שמוצא את זה משחרר, יש מי שמעוות את פניו וסותם את אפיו רק למראה הצילום, ויש מי שמרגיש מחנק בגרון ורוצה להגיש להן חלוק רך, חדר סטרילי וחיבוק כי אין בעיניו הסבר אחר למה שקורה בתמונה מלבד דיכאון מג'ורי. מה שבטוח - אי אפשר להישאר אדישים לסדרה הזו שהתפרסמה במקור בגרסה הקנדית של המגזין הנחשב vice ומאז נודדת בעולם.
לא בכדי נראית סדרת הצילומים כמו הפקת אופנה. היצירה של פור נעה בין אמנות, אופנה ותיעוד, והיא מאופיינת בשפה אסתטית נועזת שמבודדת רגעים משונים וצבעוניים, כאלה שבהם נרקמים יחסים חדשים בין דמות לבין מרחב. טבעי היה שתמצא את מקומה אצלנו בארץ בארטמיסיה - הגלריה הרעננה של לימור זוהר-שביט, עד לאחרונה סטייליסטית הבית של קסטרו; מעין גולדמן, אקס סטייליסטית מוערכת ודוקטורנטית ללימודי מגדר בהווה; ואושיית האופנה נירה שלימוביץ'.
הגלריה המסוגננת, הממוקמת בפאתי פלורנטין, מביאה הלך רוח אינטלקטואלי-אופנתי-בוהמייני. היא חרטה על דגלה את העשייה הנשית ובהתאם מוקדשת אך ורק לאמניות (נשים), ומוגדרת כ"מרחב נשי, מכיל ואינטימי". כשנפגשו זוהר-שביט וגולדמן לדון לראשונה בשיתוף הפעולה ביניהן בגלריה עוד בטרם פתיחתה, הן ניסו לתאר את האווירה במקום. הן מספרות שראו בעיני רוחן דמויות כמו טאבי גביזון, פטרה קולינס ו... מאיה פור. מספר חודשים מאוחר יותר, שיטוט מקרי באינסטגרם הוביל לגילוי מעניין - מסתבר שמאיה פור, מכל האנשים, הגיעה איכשהו לגלריה התל אביבית ואף העלתה ממנה תמונה. דבר הוביל לדבר, והנה היא כאן, עם נערות הזבל שלה ועם תערוכה שתינעל בסוף השבוע, לא לפני שייערך שיח גלריה עם מאיה, בו היא תספר על תהליכי העבודה שלה.
הסדרה התיעודית מציגה כאמור נשים ונערות שחיות בהנאה בסביבות מגורים השרויות באי-סדר ואפילו זוהמה. הכל התחיל בחברה טובה של פור בת ה-26, שעברה לחיות לבדה לראשונה לפני מספר שנים. הזוהמה התמידית ששררה בחדרה הדהימה את פור, בחורה נקייה ומסודרת מטבעה, וכאשר הכירה עוד ידידה אחת או שתיים שאף הן בעלות Anti Housewife Mentality, כפי שהגדירה זאת בעצמה, מצאה עניין בצילומן.
שלושת הצילומים גירו את סקרנותה של עורכת vice הקנדי והיא דחקה בה לאתר עוד נשים כאלו, מתוך כוונה להעלות שאלות על הקשר התרבותי המשורטט בין נשים לבין ניקיון, במובן הפמיניסטי.
כיצד יתקבלו נשים אשר סוטות מהמסלול המקובל שעיצב אותן אלפי שנים להיות כוהנות הניקיון והאסתטיקה של הבית ושל גופן? ובכן, זוהי רק דעתי האישית והצנועה?, אבל אני חושבת שהמגדר הוא הנושא השולי בעניין הזה. אני רואה בסדרה הזו, מעבר לביטוי של מרדנות נעורים ילדותית מעט, הצפה של אחת המלחמות התרבותיות הגדולות בתקופה המודרנית - מלחמת הבורגנות והבוהמה. לפחות במאתיים השנים האחרונות נלחמו הבורגנים והבוהמיינים אלה באלה, כשהבוהמה נתפשה כתנועת הנגד לבורגנות.
אל מול סימן ההיכר של הבורגנות הקפיטליסטית, הקניין, על שלל הערכים הנלווים לו - קפדנות, איפוק, רציונליות, שאפתנות, חומרנות, תחרותיות - באה הבוהמה, עם רגישותה החברתית ופתיחותה לאמנים, לפילוסופים ולאורחות חייהם הלא מקובלים, והציבה ערכים רוחניים ורומנטיים יותר, כמו חופש, פתיחות, הרפקתנות, יצריות ויצירתיות.
אם חושבים על זה לעומק, לא מוגזם יהיה להגיד שמאחורי כל החלטה פוליטית ליברלית, החל ממתן זכות הצבעה לנשים ועד לגליזציית נישואין חד מיניים, עומדות מאות אלפי הפקות מסוג "נערות הזבל". עם זאת, התגובה הרגשית האוטומטית שלי מהסדרה היתה הסתייגות. לא מבוכה מול נשים שלא עומדות בציפיות של החברה כי אם כאב על מה שנתפס כביטוי לנכות, לא פחות, הנלווית למצב נפשי המוגדר כדיכאון קליני מג'ורי המוביל לחוסר תפקודיות המתועדת בסדרה.
בשנות ה-50 של המאה ה-20 היתה הבורגנות האמריקאית חזקה מתמיד, אלא שבשנות ה-60 התחיל גל של מהפכות נגד הבורגנות - מה שחל בתנועה ההיפית וסחף אחריו לא רק אמנים וסופרים בוהמיינים, אלא גם המוני צעירים, התגלגל כמה שנים מאוחר יותר, בשנות ה-70, למהפכת החירות האינדיבידואלית והביטוי העצמי לכל בית, מילולית, וביסס את התרבות המודרנית כפי שאנו מכירים כיום - עולם ליברלי יותר ויותר בכל שנה, לפחות בחלק המערבי (מנטלית) של הכדור.
הבחירה של לא מעט מגזינים אינטלקטואלים, בוהמיינים, להעלות על נס את הדיכאון ולקדש אותו, תמיד הפריעה לי. אולי מאותם מקומות שתמיד הסתייגתי מהאמרה השגורה שדיכאון הוא שמוביל ליצירה טובה. כמעט כל אמן מיוסר באמת יספר שדיכאון או חרדה משתקים, לא מפרים. שנות ה-90 של המאה ה-20 מייצגות יותר מכל את הסגידה הזו לדיכאון כביטוי של אורח חיים בוהמייני והאדרה של החולי, השוליים והפרוזאק. מאז כבר חזרנו לעולם שבו fit is sexy וקרדשיאניות במידה 38 הן הדבר הכי חם בתרבות הפופ.
בשיחה עם מאיה פור השבוע בחלל הגלריה הגיבה האמנית לתהיותיי אלו אשר העליתי בפניה. "אני לא מזלזלת בדיכאון. חוויתי דיכאון בתקופות מסוימות בחיי, אבא שלי הוא פסיכיאטר והיה לי המזל לגדול בפתיחות שאיפשרה לי לדבר על זה, לבטא את זה ולעבור את זה", היא מספרת. "אני חושבת שהעובדה שאנחנו מרשים לעצמנו היום לדבר על זה, להציג סדרות כמו 'גארבג' גירלז', תורמת למגוון רחב יותר של מודלים, רחב יותר מהדמויות של ווג, שגם להן כמובן יש מקום, אבל האפשרות להזדהות גם עם דמויות שוליים מקלה לפעמים על ההתבגרות".
אז את כן מוצאת את הסגידה לדיכאון רלוונטית גם היום?
"לא בשביל סגידה, אלא לשם התיעוד".
גלריית ארטמיסיה, רחוב אברבנל 31 תל אביב. שיח גלריה ייערך ביום שישי, 25 במרץ.
