מעורר הדים: עשרת הישגיו המבריקים של הדי סלימאן

בווידיאו: תצוגת האופנה האחרונה בעיצובו של סלימאן בשבוע האופנה בפריז, בתחילת מרץ השנה

בהודעה שיצאה בסוף השבוע מטעם תאגיד קרינג אישר פרסואה הנרי, ראש צוות המנהלים ומנכ"ל החברה, שהדי סלימאן מפנה את תפקידו כמנהל האמנותי והמעצב הראשי של סן לורן. זה היה צפוי אמנם, ועדיין, אי אפשר להתעלם מהדרמטיות של המהלך שמסמן את סיומה של תקופה דרמטית לא פחות שעברה על המותג בארבע השנים האחרונות בניצוחו של סלימאן.

עזיבות שכאלה אינן זרות לעולם האופנה בחודשים האחרונים עם פרישתם של שני שמות בולטים ומשפיעים - ראף סימונס את כריסטיאן דיור ואלבר אלבז את לנוון. במסגרת השמועות הנלוות על מי יחליף את מי במשחק הכיסאות האופנתי הזה, השם שהועלה הוא אנטוני וקארלו הבלגי (אקס ורסצ'ה). לגבי עתידו של סלימן בעולם האופנה, הסברה היא על אופציה להיכנס לנעלי המעצב הראשי בדיור.

אם להסתמך על דרכו בעבר, אותה התחיל בתור מעצב הגברים של איב סן לורן בשנות התשעים ובשנת 2012 חזר בתור המעצב הראשי, יש סיכוי סביר שיחזור לדיור אחרי שבשנות ה-2000 עשה שם היסטוריה והיסטריה במחלקת הגברים. כך או אחרת, הדי סלימן תמיד נאמן אך ורק לעצמו ואינו מתגמש עם די.אן.איי של בית אופנה כזה או אחר, לכן, לא ממש משנה לנו איפה, כל עוד הוא פשוט יהיה. הנה הרגעים המבריקים בקריירה שלו שבגללם אנחנו מחכות לשובו כמעצב.

לוס אנג'לס הולכת עם תעשיית המוזיקה והקולנוע. אופנה מקושרת לפריז, ניו יורק, מילאנו ולונדון. הדי סלימאן אוהב את אל.איי, שם הוא נשאר להתגורר ולעבוד גם בזמן כהונתו בסן לורן, כשהמטה הראשי של החברה נמצא הרחק בעיר האורות. הוא מקבל ממנה ומסצינת המוזיקה שלה השראה, ומעלה שם באופן לא מקובל תצוגות אופנה.

סלימאן רואה כחלק מעבודתו כמנהל אמנותי גם אחריות לאימג'ים הוויזואליים, ומצלם בעצמו את הקמפיינים של הלייבלים עליו הוא חתום עוד מימיו בדיור הום.

ההתערבבות של מעצבי-על עם דוגמניות-על ואושיות אופנה פחות נוגעת לסלימאן, שמצידו משמר רומן ארוך שנים עם עולם המזיקה הרוקנ'רולי. הוא בחר יוצרים אייקוניים מהתחום לקמפיינים שלו כמו מרילין מנסון, ג'וני מיטשל וקורטני לאב, ויזם פרויקט מוזיקלי כחלק מהמיתוג המחודש של המותג. רק בשבוע שעבר יצא הקמפיין האחרון בצילומו בכיכובה של גיין בירקין - מוזיקאית ואייקון אופנה צרפתי.

אל תתנו לגיבורי הפרויקט המוזיקלי לבלבל אתכם. כוח רב היה לדיטיילים הקטנים על הבגדים, שלרוב פחות בלטו בתצוגות אבל דווקא כן בלטו על הקולבים בחנויות - כמו טיפול בניטים, תיפורים ותחרות. יחד עם הווייב הפרובוקטיבי והעיצובים בהשראת אופנת רחוב, קהל חדש נכנס לחנויות המותג ובמקביל נולד גל של העתקות מצד רשתות האופנה שעיקר קיומן נועד לספק את התיאבון הבלתי נגמר לאופנה מצד דורות ה-x,y,z.

הפרובוקציה ואי הליכה בתלם מלוווה את עשייתו האמנותית לאורך כל הדרך. הביקורות המטרידות ביותר נוגעות למודל הרזון אותו הוא מטפח כשהוא מציג את בגדיו על דוגמניות ודוגמנים במראה של ג'אנקיז גרומים.

לפני הטייטל שלו כמעצב בגדי נשים, עיקר תהילתו נולדה מהניסוח המחודש שלו לחליפה הגברית והמהפך שחולל בדיור גברים עם צללית סקינית שזכתה לתשבוחות, חיקויים וז'אנר חדש של גבר בחליפה. בהשפעתו צעירים התאהבו מחדש בסקסאפיל של חליפה הגברית.

כהמשך ישיר לחליפה הצרה, המגמה זלגה לכל תחום בגדי הגברים, ומה שהיה פעם שמור בעיקר לקהילה מצומצמת של הומוסקסואלים וגברים אופנתיים במיוחד, למעשה הפך למיינסטרים בזכותו.

למעשה הבגדים אותם הציג על המסלול לא זכו לתשואות המבקרים, שטענו כי מדובר בגרסאות יקרות מדי לבגדי רשתות. בפועל בארבע שנות תפקידו בסן לורן המכירות הוכפלו ואף למעלה מכך.

עוד פרובקציה בלתי נשכחת הייתה מהלך שינוי השם של בית האופנה "איב סן לורן" ל"סן לורן" כתנאי להעסקתו ועיצוב מחודש של הלוגו והמיתוג של החברה תוך ביטול המורשת. סחתיין על האומץ.

לפני שלוש שנים, כשצילם אותה כחלק מקמפיין המוזיקאים, היא דישדשה בשוליים ככוכבת עבר שמנסה לרכב על גלי התהילה כאלמנתו של קורט קוביין, עם ניתוחים פלסטיים מוגזמים וצילומים פרובוקטיביים עם אפיל של נואשות. בקיץ האחרון היא כבר הייתה דמות מרכזית בהשראות של לא מעט קולקציות של מותגי אופנה כאייקון הנשי של הניינטיז.