בווידיאו: תצוגת האופנה של דודו בר אור בשבוע האופנה גינדי, אוקטובר 2015
אנשים באופן כללי תמיד רוצים לדעת מה חושבים עליהם מסביב, במיוחד כשהם צעירים והם עוד צריכים למקם את עצמם חברתית, בתקופה שבה ההערכה העצמית שלהם נבנית. כנראה שכך גם ברמת המקרו, במקרה של מדינות. לכולם זה חשוב, אבל מדינה קטנה וצעירה כמו ישראל - קטנה אך מלאת אישיות, קטנה אך דומיננטית, קטנה אך נחושה - נראה שאנחנו נמצאים תדיר במוד השאלה "מה חושבים עלינו בעולם?", במיוחד עם רגשי הקיפוח הקיומיים שלנו, ולצדה הנפוליאוניות הידועה.
יש את התחומים שאנחנו יודעים שאנחנו תותחים בהם - טכנולוגיה, הגנה, ביטחון, ולמעשה כל מה שפרקטי. אבל לא המסורת היהודית ולא הישראלית נשענות על אסתטיקה, ובזמן שהשבדים יונקים במשך מאות שנים פולקלור נורדי מסוגנן, שני הדורות היהודיים האחרונים נלחמים על זכותם להתעסק בהבל היופי.
המלחמה האחרונה שבה שוודיה היתה מעורבת היתה ב-1814, אצלנו מרגיש כאילו רק אתמול היה מבצע צוק איתן. את מה שמאות שנים של רווחה כלכלית וביטחונית איפשרו לפתח (תרבות פנאי, אופנה, סגנון) אנחנו מנסים להדביק בתנאים פחות אידיאליים ליצירה או למותרות.
בשנים האחרונות מתחיל להיראות שמצליח לנו, אבל בלא מעט סיטואציות בתוך תעשיית האופנה או מחוצה לה אתה מגלה שמנקר הספק. הניסיון התמידי הזה להבין אם אנחנו קול, אנחנו רק חושבים שאנחנו קול או שאנחנו עושים מעצמנו צחוק עם הלבנטיות הפריפריאלית שלנו, הביא אותנו לכתבה הבאה.
לא, זו לא תשובה גורפת אלא שאלה נקודתית: אנחנו כל כך מתעסקים באופנה סקנדינבית, העולם כולו מתעסק בה, במיוחד בשנים האחרונות. מה הם, שכנינו הבלונדיניים מהצפון, עם כל הפוליטיקה וכל המורכבויות, חושבים על מה שאנחנו חושבים שכל כך מגניב?
ניצלנו קשרים אישיים, משכנו בכמה חוטים ושלחנו חומרים ויזואליים של ארבעה מעצבים מובילים לארבע דמויות בולטות העוסקות באופנה מהצד המסחרי שלה. ביקשנו את דעתם האישית של קניין אחד של חנות כלבו דנית גדולה, מנהל מכירות ראשי של מותג אמריקאי מצליח בכל ארצות הצפון, קניינית של רשת בוטיקים שבדית ובעלת בוטיק זעיר אך מצליח מאוד בשטוקהולם, על העיצובים של ארבעה מעצבים ישראלים פופולריים. הם התבקשו לנסות לנבא את מידת הצלחתם האפשרית בסקנדינביה.
את החלק השני לא הצלחנו לקבל מאחר והוא נראה להם לא מקצועי - בשביל לנבא הצלחה מסחרית צריך לבדוק לא מעט נתונים שאין להם בהכרח קשר לעיצוב. את דעתם הסכימו לנדב בשמחה אך באופן גורף ביקשו שלא להזדהות בשמם המלא או לחשוף את מקומות העבודה שלהם, כדי להבהיר ולהדגיש שמדובר בחוות דעת אישית בלבד. בחרנו שני מעצבים חדשים ושתי מעצבות ותיקות מאוד, המייצגות את הטעם הפופולרי לפחות במונחים של התקשורת המקומית. גדי אלימלך, דודו בר אור, דורין פרנקפורט וטובל'ה. אם כך, אלו דעותיהם של אניקה, פטריק, מרטין ומריה על גדי, דודו, דורין וטובלה. התשובות המובאות כאן הן תירגום תשובותיהם אשר סוכמו במשותף.
דודו בר אור: המעצבת המצליחה שכבר הוכיחה את עצמה עם נקודות מכירה כמעט בכל העולם, אבל דווקא לא בסקנדינביה, זכתה לפידבק המסכם הבא: העיצובים יותר ממרשימים ואי אפשר שלא להעריך את הסגנון ואת העיצוב. הדוגמא של הכאפייה לא היתה עובדת כאן כי לפני עשור היה פה מאוד פופולרי להזדהות עם פלסטין וכל ההיפסטרים לבשו הדפסי כאפייה אבל זה לא מרגיש מאוד 2016. הקולקציה הראשונה שלה דווקא מאוד מוצלחת ומעניינת לטעמנו.
גדי אלימלך: הבגדים יפים מאוד אבל לא משהו שהסקנדינבית הטיפוסית תלבש כנראה. במיוחד לא הפריטים בצבעוניות הבוהקת והבהירה. שמלות הכלה כן יכולות מאוד לעבוד כאן.
דורין פרנקפורט: כאן היינו ממש חלוקים בדעותינו - שניים מאיתנו חושבים שהסגנון נשי ועדין ויפה, ושניים מאיתנו לא מתחברים לסגנון ולגזרות, וחושבים שהם לא מחמיאים לגזרה הנשית. לגבי רוב הדפוסים - לרובנו היה קשה איתם. קולקצית הג'ינס - כולנו חשבנו שהיא מאוד חמודה וקלילה. את קולקציית הקיץ פחות אהבנו.
טובל'ה: לא התחברנו.
לסיכום: הסטייל הבוהמייני שעובר הכי חזק מכל העיצובים הישראלים, אם נאפיין אותם, הוא סטייל שאוהבים פה באזור שלנו, אבל זה חייב להיות מאוד מאוד לביש ופרקטי. באופן כללי, אנשים בסקנדינביה נוטים לסגנון פשוט יותר, מינימליסטי יותר. זה די תלוי בעונה - בקיץ הסגנון הבוהמייני מבטא את הפנטזיה הסקנדינבית האולטימטיבית אבל הקיץ אורך שלושה חודשים (והוא בעצם מזכיר יותר את הסתיו-חורף הישראלי, ת.מ), כך שרוב הזמן אין מקום באמת לסגנון הזה אצלנו. בחורף הרבה יותר קשה עד בלתי אפשרי להתלבש כך בסקנדינביה. באופן כללי אנחנו נוטים יותר ללבוש rock and" clothes".
