בווידיאו: טאבי גבינזון מדברת על אופנה בסרטון מיוחד למגזין TEEN VOGUE.
את גיליון ספטמבר היוקרתי החליט מגזין TEEN VOGUEלהקדיש לנושא "לנערות, על-ידי נערות" ("For Girls, By Girls), כלומר תכנים מיוחדים עבור בנות שנוצרו על-ידי בנות. לראשונה מאז החל את דרכו לפני 13 שנים, מפרסם המגזין גיליון שכל תמונותיו צולמו על-ידי נשים. החלטה תקדימית. ואין יותר נכונה על תמונת השער מאשר טאבי גבינזון.
מי שהחלה את דרכה כבלוגרית אופנה בגיל 12 והדהימה את העולם בכתיבה חדה ובוגרת. הבלוג שלה, "סטייל-רוקי", הפך להיות "מגזין רוקי", אתר לייף-סטייל ותרבות מצליח, והיא עצמה לעורכת, סופרת, שחקנית וזמרת. הילדה המוזרה עם משקפי האוברסייז שקרל לגרפלד הושיב בשורה הראשונה של תצוגת שאנל, היא אישה צעירה, יפהפיה ודעתנית, המביעה לא פעם עמדות פמיניסטיות נחרצות. בריאיון השער למגזין היא עונה על שאלותיה של גרייס קודינגטון, מנהלת קריאטיבית במגזין ווג שנודעה בזכות אינספור הפקות אופנה בלתי נשכחות. את הצילומים המלווים את הריאיון צילמה צלמת האופנה אינז וינוד.
גבינזון נולדה בשיקגו למורה לספרות יהודי מרקע אורתודוכסי ואם נורווגית, מעצבת טקסטיל שהתגיירה והיום משמשת כמורה לעברית. טאבי ושתי אחיותיה, רבקה ומרים, חונכו על ברכי היהדות והיא חגגה בת-מצווה. בגיל 11 היא פתחה בלוג בו פירסמה תמונות של עצמה בביגוד ייחודי ואת פרשנותה על הטרנדים האחרונים באופנה. הפאשניסטה הצעירה התגלתה כקול מקורי ורענן. הבלוג משך עוד ועוד גולשים מדי יום. כשהניו-יורק טיימס ביקש לראיין אותה במסגרת כתבה על בלוגרים צעירים, אביה שלא התלהב תחילה מהתחביב שלה, החל לגלות עניין ולתמוך.
בעקבות הצלחת הבלוג היא הוזמנה לשבוע האופנה בניו-יורק ובפריז ואף ביקרה בטוקיו ובאנטוורפן כאורחת מגזין POP. ביטאון בארניס' ומגזין הארפר'ס בזאר פנו אליה בבקשה שתכתוב עבורם. היא שימשה כסטייליסטית בהפקת אופנה במגזין בלאק-בוק והייתה מוזה של קולקצייה בלעדית בעיצוב המותג רודראטה ברשת טארגט, ואף עיצבה ליין חולצות טי משלה בשיתוף עם Borders&Frontiers.
הייתה ביקורת כלשהי כלפיה שגרסה שהיא לא כותבת לבדה בבלוג שלה, אלא עם "קצת עזרה מאמה ואחותה הגדולה", לצד ביקורת כלפי הוריה שהרשו לה להיעדר מבית-הספר לטובת תצוגות אופנה. עורכת מגזין גרציה הבריטי התלוננה בטוויטר שהיא הסתירה לה בתצוגה בגלל קשת אוברסייז שהיתה על שיערה (ואכן באותה תקופה טאבי נהגה לשים על הראש כל מיני אקססוריז שיער משונים).
במגזין ELLE נכתב שהצלחתה היא גימיק וש"היא בת 13 כבר ארבע שנים בערך". גבינזון הגיבה על כך שלהרבה אנשים יש בעיה עם הצלחתם של צעירים ברשת, ושבשבוע האופנה היא ראתה אנשים שהיו שם בגלל שמם, בגלל כספם וגם בגלל קשרי משפחותיהם, ולה עצמה אין דבר מכל אלו.
ב-2011 גבינזון החלה לכתוב גם על נושאים אחרים מלבד אופנה. אבל היא חיפשה את האופנה בכל תחום שעניין אותה. הסטייל האישי שלה הפך להיות בוגר, בשל ופשוט יותר. פחות תמהוני ביחס למה שהוא היה. המוזרות נותרה מאחוריה. באותה השנה היא גם ייסדה את מגזין "רוקי" המקוון המוקדש לנושאים המעסיקים נערות ושתכניו נכתבים בעיקר על-ידי נערות. מדי פעם התארחו בו כותבים כמו לינה דנהאם, ג'אד אפטאו, פול ראד, ג'ון האם ועוד.
גבינזון עצמה החלה לשחק, לשיר ולדובב. בשנים 2014-2015 היא כיכבה במיוזיקל This Is Our Youth בשיקגו ובברודווי. היום היא מככבת לצד סירשה רונן ב"ציד המכשפות" של ארתור מילר בברודווי. בקרוב היא תיקח חלק ב"גם הדובדבנים" של צ'כוב באוף-ברודווי. מנערה שכותבת בלוג מחדר השינה שלה, היא הפכה לידוענית שמוזמנת לגאלת המט, לטקס פרסי הטוני ולפרמיירות סרטים ניו-יורקיות.
בראיון למגזין TEEN VOGUE שערכה עמה, כאמור, גרייס קודינגטון, השתיים מדברות על אופנה, בית-ספר, שבוע האופנה ומשפחה. בין היתר הן נזכרות בפעם הראשונה שנפגשו בתצוגת דונה קארן; קודינגטון: "עד שפגשתי אותך לא ידעתי מה זה בלוגר"/ טאבי: "אני זוכרת שביקשתי להצטלם איתך. נראיתי מוזר. הייתי בגיל שיכולתי להרשות לעצמי לא להילקח ברצינות".
כשקודינגטון שואלת אותה אם היא הייתה מתלבשת מוזר לבית-ספר ואם היו לה הרבה חברים, טאבי מספרת שהיא הייתה מודעת למוזרות שלה; מדי פעם, היא מגלה, היו אומרים לה דברים כמו: "את נראית כאילו את הולכת להלוויה", אבל ילדה אחת אמרה לה יום אחד שהיא מצפה כל יום לראות מה היא תלבש כי זה מעניין אותה, וזה ריגש אותה מאוד. היא גם הודתה שלא היו לה הרבה חברים, מלבד כמה אחדים, ושהיא הייתה בטוחה שכולם שונאים אותה, עד שמישהו כתב לה לאחר סיום התיכון שבעצם הם רק פחדו ממנה.
על משפחתה אומרת טאבי שהוריה עודדו אותה ואת אחיותיה לעסוק במקצועות יצירתיים ותמיד תמכו בכל מה שהן עשו. כשהם התלוו אליה לאירועי אופנה, אביה היה אומר שהוא לא מבין מדוע הנשים הכי יפות בעולם לובשות בגדים הכי לא מחמיאים ואמה הייתה אומרת: "טאבי, אני רוצה ללכת למוזיאון היהודי. אפשר ללכת עכשיו?"
על הפרספקטיבה שלה שהשתנתה בהתאם להתפתחות הקריירה שלה היא מספרת: "כשהתחלתי חשבתי שזה משהו שייגמר. כל פעם שבאתי לשבוע האופנה או לראיין מישהו בניו יורק, הצטערתי לחזור וחשבתי לעצמי שהדברים האלו לאט יקרו שוב. זאת הצלחה חד פעמית. היום בלוגר לא צריך יותר מסוודר מנצנץ ואייפון והוא כבר מרוויח כסף. אבל בסוף הקריירה שלו מגיעה לסיומה לאחר חמש שנים. אני הייתי יותר בשליטה, אם כי לא הרווחתי כלום".
כשקודינגטון אומרת לה שהיא יכלה להרוויח הרבה כבלוגרית פופולרית, היא עונה: "זה היה תחביב נטו. מקום לחלוק מחשבות ולא ללבוש בגדים כדי להיראות קולית ושכל אחד עם כסף יכול ללבוש, אלא ללבוש משהו שמשקף משהו פנימי, משעהו שיישאר. משהו שמבוסס על תדמית, לא יישרוד".
על קריירות משחק וכתיבה מקבילות: "לא זכיתי בהרבה תפקידים, וזה מאכזב. אבל יש לי גם דברים אחרים לעשות. אני יכולה לכתוב - ולא צריך בשביל זה שום אודישן".
