כשאופנה ומוזיקה נפגשים: נועם פרוסט מציגה את הפלייליסט האולטימטיבי

בווידיאו: הקליפ לשיר "fashion" של דיוויד בואי. מתבקש.

גדלתי בבית מלא במוזיקה. סבא שלי, יוסי פרוסט, היה בעברו המפקד בלהקת הנח"ל יחד עם אריק איינשטיין ואורי זוהר, ודוד שלי, מיכאל פרוסט, הוא בסיסט ידוע. בגיל ההתבגרות הייתי יושבת שעות, עוברת על ארון הדיסקים הגדול של אבא שלי, מקשיבה כל פעם לעוד להקה, עוד חוויה, מתנתקת למשך שעות. כאן בכתבה מופיעה רשימה חלקית ביותר של אלבומים שאני אוהבת, אליהם אני תמיד חוזרת. כל אלבום מחזיר אותי לאיזה תקופה משמעותית בחיי.

בשבילי מטרופולין היא קלאסיקה ישראלית. כבר מהאלבום הראשון היה ברור שכל שיר הוא להיט. תמיד מדהים בעיניי כשכותבים כל כך יפה ומרגש בעברית, והחיבור שם בין אפרת גוש לעופר מאירי ורוני אלטר וכ' הוא קסום. המוזיקה מזכירה לי את Air המופלאים. גילוי נאות: דוד שלי ניגן שם (בסיסט).

בבקרים בתקופת התיכון, הטלוויזיה תמיד הייתה פתוחה על ערוץ VH1 CLASSICS, כשברקע מתנגן האנפלאגד האגדי של נירוונה. בשבילי זאת הכותרת הראשית לכל תקופת הגראנג' שבתוכה נכללים כמובן פרל ג'אם, מאדר לאב בון, סמאשינג פאמפקינס ולהקות טובות אחרות. באלבום הזה, שהוא הופעה חיה, מרגישים את השבריריות של קורט קוביין. הקאבר לשיר של דיוויד בואי "the man who sold the world" פשוט מהפנט. כמה עצוב לאבד שני כוכבים כאלה.

ללא ספק אחד האלבומים המושמעים ביותר אצלי בבית. ווייב היפי קליל שתמיד מתאים לוויקנד. אני אוהבת את כל השירים באלבום הזה, והרבה פעמים גם שמה אותו בימי צילום ארוכים, כי נעים להאזין לו ברקע.

וולקאם טו דה דארק סייד. אני אוהבת את הסאונד הכבד, המורבידי. הוא מושפע מכל תקופת הפאנק-רוק באנגליה, האווירה של האבטלה והשלטון של מרגרט תאצ'ר.

בפעם הראשונה שטסתי לנסיעת עבודה בפריז הייתי בת 16 ונחתתי לתוך דירה שהסוכנות מיקמה אותי בה. הדירה הייתה באיזור מרכזי בפריז, והייתה בה חתולה. מעת לעת אמא שלי באה לבקר אותי, ואפילו סבתא שלי קפצה. אבל היה משהו בחוויה הראשונה הזאת של לגור לבד בחו"ל, במקום שבו אני זרה ולא יודעת את השפה - שבו מאוד התחברתי למוזיקה שלי ושל המקום בכלל. הייתי שומעת הרבה רדיו צרפתי ובדירה היה אלבום להיטים של מריאן פייתפול. בשבילי זה אלבום של פעם ראשונה.