כישראלים, יש לנו קטע עם לעשות דברים במהירות וביעילות. הקונספט "זמן הוא כסף" הוא אולי אמריקאי, אבל הגישה של "חבל על הזמן" היא לגמרי שלנו. זו אולי הסיבה ששישה ימים בלבד הספיקו לנו כדי לקבע מראה עשיר בגווני ירוק זית ובאלמנטיים צבאיים, שישמש אותנו החל מימי המלחמה ב-67' ועד ימינו.
כולנו מכירים את הסיפורים. כשהחיילים חזרו מהמלחמה, הייתה תחושת אופוריה בקרב העם. אז עוד לא חשבנו במושגים כמו קונפליקט או כיבוש, ובעיקר היינו מרוגשים מהניצחון. עד אז, היינו מדינה קטנה שנאבקת לשרוד. היינו עם של עולים ושל ניצולי שואה שהגיעו לארץ ונאבקו גם פה על היכולת להתקיים תוך כדי תקופת הצנע, ובגדול היינו בסטייט אוף מיינד של קורבנות.
והנה פתאום, ניצחון. אנחנו מסוגלים, אנחנו חזקים. העם מקבל חזרה את החיילים באהבה. הגיבורים החדשים זוכים לתשואות ברחוב, מקבלים הנחות בחנויות, תמונותיהם מעטרות את העיתונים, הם מספרים סיפורי קרבות, והבנות מריירות.
החיילים עצמם, כמובן, מבינים את המעמד החדש שלהם, ומתחילים ללבוש את המדים בכל הזדמנות - בפעילויות מחוץ לבסיסי הצבאי. באותה תקופה מדי צה"ל הפכו לסמל סטטוס נחשק. הייתם רואים גברים במדים במסיבות, בחתונות, ובסופי שבוע. וגם כשהם לא היו עולים על מדים מלאים, הם היו מקפידים להזכיר לכולם שהם חלק מצבא ההגנה לישראל, ומאמצים אלמנטים צבאיים - דיסקית, מכנסי ב', חולצת סוף מסלול ודובון הם רק חלק מהפריטים החמים של ימי סוף המלחמה.
זה לא מפתיע שיש לנו קטע עם מדים. הם משדרים כוח ובטחון, כמובן גם גבריות, וכן, גם סקס-אפיל. ברמה הסוציולוגית, מדים מסמלים שאנחנו חלק מקולקטיב, ממשהו גדול יותר. בגדים ככלל הם אמצעי ביטוי אישי, ואילו הרצון ללבוש מדים הינו ביטוי קבוצתי המתחבר לרצון להידמות לקבוצה כלשהי שנחשבת בעיניי הלובש. בארץ המדים שלטו ועדיין שולטים. זה החל עם "כולנו אתא", כשמדי החאקי היו המדים הלא רשמיים של הצבר בישראל, המשיך עם מדי תנועות הנוער, דרך המדים הצבאיים ו"מדי הג'ינס הכחול" ועד ימינו אנו, כשאנחנו מאמצים בחום, על אף ההשלכות הפסיכולוגית למיניהן של השירות בצה"ל, את הטרנד הצבאי הבינלאומי במדי "כולנו זארה". היינו חושבים שחיילים וחיילות משוחררים לא ירצו לראות בגדים בצבעי ירוק זית ובגזרות צבאיות במלתחה הפרטית שלהם לאחר השחרור לאזרחות, אבל גם כאן בישראל הטרנד הצבאי העולמי תופס חזק.
נחזור ל-67'. שישה ימים אחרי המלחמה חל מפנה במה שנחשב עד אז כאופנה ישראלית. בנוסף לטרנד הצבאי, נכנס טרנד נוסף שאומץ משכנינו: גלביות מסורתיות "מתאזרחות", ורקמות פלסטיניות מעטרות בגדים כחול-לבן. אחת המעצבות הבולטות באותה תקופה הייתה רוז'י בן יוסף, שיצרה את קולקציית שמלות הכאפייה שלה בשיתוף עם מתפרות בחברון ובעזה שטוו עבורה את בד הכאפייה מתוך חיפוש שלה אחר דרכים ליצירת חיבור, וכסמל לכמיהה לשלום ולשיתוף בין ישראל לשכניה.
העולם לא נשאר אדיש עוד לאופנה הישראלית הייחודית ולחיבורים בין מזרח למערב, ומגזין ווג האמריקאי החליט להקדיש גיליון שלם (יולי 1969) לאופנה הישראלית. במחי מלחמה אחת מוקמה ישראל על מפת האופנה.
מאז שנות השישים, האופנה הישראלית התפתחה וקיבלה ביטויים שונים. טרנדים באו והלכו, אבל הטרנד הצבאי נשאר. אולי זה בגלל השירות חובה, או בגלל סיפורי מורשת הקרב שמספרים לנו מילדות, ואולי זה נובע מהרצון להשתייך ולהרגיש חלק, אבל הצבא הוא מרכיב משמעותי בחייהם של רוב אזרחי ישראל והוא ממשיך להשפיע על איך שאנחנו נראים, גם שנים אחרי סיום השירות.
היום רשתות האופנה הישראליות הגדולות לא מוותרות על הדפסים צבאיים ושילוב גווני ירוק זית בפריטים השונים בכל עונה, וזה כמובן גם לא מזיק שהטרנד הצבאי פשט בכל העולם. גם מעצבי אופנה ישראלים רבים יוצרים קולקציות שמושפעות מהמוטיב הצבאי הכה ישראלי, בין אם במודע ובין אם שלא במודע. עמיר מרק לדוגמא, בוגר שנקר, יצר קולקציית "קמעות מזל" מתנפחת. האלמנטים המתנפחים בקולקציה הם אורבניים, צבעוניים לרוב, ובעלי צורניות ייחודית שמתאפשרת בשל פעולת הניפוח, אבל ההשראה מגיעה ממקום מעניין במיוחד: שירותו הצבאי של מרק בחיל הים. חליפת ההצלה המתנפחת היא"אקססורי" חובה לכל חייל בחיל הים, וכך, בשביל מרק הפכה החליפה המתנפחת לסמל יציבות ובטחון שאותו בחר לשמר בקולקציה שלו. ליאת גרינברג, גם היא מעצבת צעירה בוגרת שנקר, לקחה את סיכות המדים המוכרות והוסיפה להן עיטורי אבן, במעין אקט של אזרוח הסמלים הצבאיים ונרמולם.
חמישים שנה אחרי המלחמה, לנו נשאר רק להמשיך לאמץ את האופנה הצבאית, ולנסות לתת לה אמירה אישית ייחודית שתעיד ולו בקצת על האינדיווידואליות שלנו בתוך הקולקטיב.
הכותבת הינה בעלת העסק Fashionating by Liri, מרצה על אופנה ישראלית בארה"ב ומובילה טיולי אופנה בישראל.