המילה 'פטיש' (Fetish) במקורה, באה כדי לתאר חפצים מכושפים הקשורים לפולחן דת אפריקאי. אבל זה היה לפני כמאתיים חמישים שנה. במאה האחרונה קיבל המונח תפניות והקשרים חדשים, יש שיאמרו מגרים למדי לאחר שהפסיכולוג הצרפתי אלפרד בינה (Alfred Binet), טבע את האבחנה ל"פטיש מיני" בסוף המאה ה-19, המגדירה התעוררות מינית ביחס לאובייקטים או סיטואציות, כמו נעליים, עור או משחקי שליטה. כתגובה, במהלך הזמן פיתח עולם האופנה תת-תרבות שלמה סביב מונח הפטיש המיני, ויצר אופנה המתכתבת ומשתמשת במאפיינים המובהקים של הסטייה. בשנות ה-70 המעצבת ויויאן ווסטווד עשתה שמות עם מכנסי רתמה, שנוכחים עד היום בקולקציות שלה, ומנגד, נוצר החיבור האוטומטי בין מדונה למחוכים וחזיית חרוטים מחודדים, פרי יצירתו של ז'אן פול גוטייה.
אך למרות הכל, מדובר במקרים נקודתיים באופן יחסי. רתמות ואבזמים, או כובעים של קצינים, וכל איזכור מפורש מידי לפריטי התאווה (או לכפות רגליים), נותרו בעיקר בחדר המיטות או בסרטים המתבססים על מורשתו העולצת של המרקיז דה סאד. ובכן, לפחות עד היום. בעונת החורף הנוכחית, מעצבים רבים הנמנים עם הזרם המרכזי מנסים להיפטר באגרסיביות מכל שמץ של פוריטניות, ולתת במה פומבית לעיצובים ורעיונות, המתכתבים עם תרבות הפטיש והכמיהה הארוטית לחפצים. יותר מכל תקופה אחרת, הם מנסים הפעם להפנות את תשומת הלב לקינק, שליטה ומשמעת מינית בוטה. במילים אחרות יריעות על יריעות של לטקס, גומי וחונקי עור סביב הצוואר.
התזמון, כמו כל דבר אחר באופנה, הוא לא מקרי. אחרי שכבר שוחררו הנשים, וניתנה להן עוצמה, ואפילו זכות להיות אנדרוגיניות הגיע הרגע לחדור עמוק יותר אל השנוי במחלוקת, ולהציף מיניות ותשוקה שאינן נמצאות בהכרח על הרצף נשי-גברי, אלא מבטאות מערכת יחסים התלויה בכוח, בציות, באביזר.
אפשר לראות בשתי הקולקציות שעיצב מרק ג'ייקובס לחורף 2012 (לקו הנושא את שמו ולבית האופנה לואי ויטון), כמבטאות את הפרשנות הנוקבת ביותר למגמה. בראשונה נקשרו ראשי הדוגמניות בעוצמה אל כובעים קטנטנים, והן הידסו במכנסיים עשויים לטקס ושאר קישוטי עור. בשנייה, כהמשך ישיר, התכתב ג'ייקובס עם הסרט הסאדו-מאזוכיסטי the night porter, ממנו שאב רמזים למדים של חיילים נאציים, מסכות עיניים, ואף הרחיק עד מגפי פלטפורמה עשויים גומי חקלקלק, מחוכים ורתמות עור ואיזכורים לתלבושות של חדרניות צרפתיות (כולל צווארון חולצה לבן הסגור בנוקשות עד הכפתור האחרון).
ג'ייקובס טען כי הרעיונות הגיעו לאחר שחשב על המשיכה האובססיבית, הבלתי מוסברת של נשים לתיקים, לנעליים, המהווים עבורן סוג של פטיש, וגם מתוך הרצון ליצור "משהו חמור סבר וקפדני". בסופו של דבר הוא יצר אופנה שנועדה להתל בצופה מצד אחד, היא מעניקה תאווה מכושפת, חפץ שאי אפשר לעמוד בפניו, ומצד שני אופנה שיוצרת סביבה תפאורה של מציאות, הדורשת מידה של משמעת, של קושי וכאב, כדי להשיג אותו. המתח הזה, הוא התמצית הטהורה של הפטיש.
אלא שג'ייקובס לא נותר בודד במערכה הפרוורטית של הקינק. שרה ברטון, המעצבת לבית אלכסדנר מקווין, שמונתה לאחר התאבדותו הטראגית, בחרה להציג את הקולקציה לבית האופנה דווקא בבית הכלא בו שוכנה מארי אנטואנט. מסגרת הגיונית, אולי גם מתבקשת, למלכות הקרח שעלו בזו אחר זו על המסלול, כשמתוך שמלות הקוטור הכורעות מעומס צצו מחוכים שחורים וחגורות עור שאזקו את גופן. הרי אין כמו קיפאון ופנים חתומות כדי לדבר בנוקשות.
דוגמא מצויינת נוספת הן הקולקציות שעיצב המעצב הבריטי ג'יילס דיקן, לקו הנושא את שמו ולבית האופנה עמנואל אונגרו. כאן חזר מוטיב של בגדי עור ואבנטים רחבים כמחוכים, שהגדירו היטב כיצד נראית בדמיונו אדונית, או קבוצה של חולצות ומעין אזיקי-צוואר שסגרו על צווארן של הדוגמניות, כניסיון להציג לבוש שכל מטרתו ליצור שליטה דווקא משום שאי נוחות שבו בלתי נשכחת ומגבילה את הגוף.
ניכר, שהמעצבים המוזכרים כאן, וגם אחרים, מניקולה פורמיקטי לת'יירי מוגלר ועד ההולנדים ויקטור ורולף עם היצירה הסקס-אפוקליפטית שלהם, ניצלו את תנועת השחרור הפושה בימים אלה בעולם האופנה, כדי לחקור את מיניות הצללים של הפטיש; את הדחפים האנושיים הראשוניים, שבלתי ניתן לבטא במילים, אך אפשר להרגיש את כישופם עד אחרון תאי הגוף. הרי בחשיפתם מתגלה, חוץ מריח גוף הנתון במכנסי פלסטיק, גם ריח עז של סכנה. צליל של מוסכמות חברה מהוגנת, המנפצות בקול מגרה אחת אחרי השנייה. כי השליטה על משחקי השליטה, כמו היכולת להפגין אותם ולנפנף בהם, היא החופש האמיתי.
מה הפטיש שלכם? בואו לספר לנו בפייסבוק ואנחנו לא נגלה לאף אחד
