למרבה הפרדוקס, תכניות ריאליטי מממשות מעט מאוד מציאות. מילא שההתרחשות בהן מתווכת בדרך כלל על ידי מינונים נרחבים של הפקה ועריכה, אלא שהן כמעט ואף פעם לא מגיעות למרחב הציבורי באופן פיזי. הן תמיד נותרות בתוך הקופסא השחורה המכונה טלוויזיה, בין אם זו מלחמת הישרדות על אי בודד או תחרות פעלולים. למעשה, תוכניות הריאליטי מתקיימות במעין עולם מקביל.
כעת מגיע ניסיון נוסף לפרוץ את הפער בין המרקע לחיים האמיתיים. בשבוע שעבר עלה בארצות הברית פרק הפתיחה של Fashion Star, ריאליטי האופנה החדש של רשת NBC, שנכון להיום עדיין לא מתוכנן לעלות לשידור בישראל.
זו כמובן אינה התכנית הראשונה בהיסטוריה שעניינה בגדים וסטייל, ואף לא התוכנית הראשונה שגם בנויה על פורמט 'מציאותי' ('פרוייקט מסלול' של היידי קלום הייתה שם לפני כן, ועוד אחרות), אבל בוודאי מבין הראשונות שמציעה לקהל הרחב אפשרות לקחת חלק פעיל בנעשה בתוכנית.
בגדול, Fashion Star, שמופקת ומוגשת על ידי דוגמנית העבר ואשת העסקים בהווה אל מקפירסון, היא מישמש של רעיונות לא מקוריים במיוחד. בבסיסה, 14 מעצבי אופנה (אחת בשם אורלי שני, שאביה היגר מישראל) המתחרים בניהם על התואר 'כוכב האופנה', כאשר בכל תוכנית מישהו נשלח הביתה עד ההכתרה הנוצצת. בדומה לתוכנית The voice, למעצבים מוצמדים גם שלושה מנטורים (לעומת אחד, טים גאן, ב'פרוייקט מסלול'), האמורים לכוון ולחדד אותם במשימה השבועית, הכוללת יצירה של עיצוב כזה או אחר תחת אי אילו מגבלות ואתגרים.
כמובן, שמתוקף הרצון לשמר ארשת של תוכנית פריים-טיים המנטורים עצמם ג'ון ורווטוס, ג'סיקה סימפסון וניקול ריצ'י - הם יותר סלבריטאים מאשר מעצבים של ממש. למעשה, רק ורווטוס, שחגג לאחרונה עשור עם מותג הגברים המצליח שלו, הוא מעצב במובן הישן של המילה. לסימפסון וריצ'י קווי אופנה או בישום, אבל שתיהן הגיעו לתחום מעולם הבידור (סימפסון החלה כזמרת; ריצ'י כבת לווייתה של פריס הילטון בתוכנית The simple Life).
את העיצובים השבועיים מציגים המתחרים בתצוגות האופנה, שכבר זכו לקינות של ביקורת בעקבות העובדה שהן הגרנדיוזיות והמוגזמות שידעה התקשורת מעולם. אורגיה מופרכת של ערכי דיסנילנד ופירוטכניקה קרקסית, הכוללת גייזרים של עשן, רקדנים, אקרובטים או אופנוענים. הרקע הזה מצטלם נהדר, אולם מהווה גם מכשול - התצוגות האלו לא משקפות ולו שמץ ממהמתרחש בתצוגות אופנה אמיתיות (מה שכמעט ומגחיך את עבודתם של מעצבים ובתי אופנה מן השורה).
עד כאן, כל מה שמתבקש מתוכנית אמריקאית מן המניין. הטוויסט החשוב ב-Fashion Star, שהופך אותה לספק-חלוצה, נעוץ בעמדת השיפוט. במקום שלושה שופטים הקובעים מי 'אין' ומי 'אאוט', מציבה הפקת התוכנית שלושה קניינים, אחד מרשת בתי הכלבו היוקרתיים סאקס, אחת מרשת בתי הכלבו הענקיים מייסיס ואחת נוספת מרשת האופנה השבדית H&M, שכל אחד מהם מציע הצעות רכישה לעיצובים המתחרים. כצפוי, במידה ומעצב מתחרה לא מקבל שום הצעת רכישה, הוא נכנס לרשימת המועמדים להדחה. מנגד, מועמד שקיבל את הצעת הרכישה הגדולה ביותר מטעם אחד הקניינים, ימכור את עיצוביו, מיד לאחר שידור הפרק, בחנויות אותה הרשת בארצות הברית. הזוכה בתוכנית, כלומר זה שיישאר אחרון, יקבל חוזה על סך 6 מיליון דולר לטובת קולקציית קפסולה. במילים אחרות, אם לצטט את סוללת היח"צ של הסדרה, "מה שהצופים רואים בטלוויזיה בערב, יגיע לרחובות ולחנויות מיידית".
אמנם קלישאה, אבל הסעיף האחרון, ממחיש כיצד הסדרה פורצת את גבולות המסך, ולא משאירה את החוויה שהיא יוצרת כחוויה וירטואלית. במידה רבה היא גם מפנה זרקור אל התפקיד המהותי שקניינים מבצעים בשרשרת המזון הארוכה מהשרטוט הדגם על הדף ועד הגעתו של הבגד אל ארון הלקוח. היא אף חושפת, בקטן מאוד, את מנגנון השיקולים המביאים לקניינן להעדיף עיצוב אחד על פני השני.
הביקורות על התוכנית נערמות בקצב מסחרר
אלא, שכמו כל תוצר פופולרי וסכריני, עם הרעיונות הגדולים מתגלות גם לא מעט בעיות והביקורות על התוכנית נערמות בקצב מסחרר. ראשית, כפועל יוצא של הכוונה למכור את הבגדים על גבי פלטפורמה שיווקית נרחבת, מרבית העיצובים, כפי שהם מוצגים בלוק-בוק של אתר התוכנית, מאופיינים בערך מסחרי גבוה, ההופך אותם ללבישים מאוד, אולם גם לחסרי ייחוד. פער המודגש עוד יותר לנוכח התצוגה התיאטרלית שהם מוצגים בה. שנית, כפי שציינו גם בבלוג האופנה של הניו יורק מגזין, ישנה השטחה קיצונית הן של תפקיד הקניינים (הרי קניין בר דעת אינו קונה בגד על סמך ראיה מרחוק), והן בפשטות שבה עיצובים מגיעים לחנויות.
על אף שהשבוע שודר הפרק השני בסך הכל, ונתוני הרייטינג לא היו מבריקים, Fashion Star פותרת את פרדוקס תכניות הריאליטי, אך גם בוראת אחד משל עצמה. הרי תחת הסלוגן 'למכור בגדים לאמריקה', החוזר על עצמו שוב ושוב בסרטוני הקידום לתוכנית, מסתתרת הסכנה. הרי אופנה היא לעולם לא מה שלובשים בסופו של דבר, אלא הרעיונות וההקשרים שמניעים את העיצובים. יכול להיות, שבין מטחים של עשן והצעות כספיות שניתנות כלאחר יד, דווקא אותם מחמיצים.