"סקיני בצבעים" זועקות הפרסומות המפוזרות בכל צומת בעיר, מפגינות דוגמנית תמירה התחובה במכנסיים ניאוניים והדוקים עד אובדן התחושה. ולא רק על הפלקט. כמעט בכל מקום, ברחוב כמו בחנויות עצמן, ניכר שהגזרה הצרה הנמכרת ביותר כיום על פי דיווחי רשתות - עדיין נושמת היטב ואף זוכה למיני-חידושים, כמו אותם גוונים זוהרים, שנועדו להפיח בה אנרגיה. אולם העודף העצום והשכלולים האלה הם מתעתעים; מסתירים את העובדה שזוהי שירת ברבור של אחת המגמות הגדולות ביותר שידעה האופנה בעשור האחרון.
הכוכבים המסודרים בשמי האופנה הכהים, כמו גם מעצבי אופנת העילית האחראים על מיקומם, מנבאים עתיד אחד ברור מנופח, גרנדיוזי ובעיקר שאינו מלווה בעקביות את מתארו הטבעי של הגוף. עם כניסת קולקציות קדם-סתיו 2012, שבהגיון הזמן המעוות של עולם האופנה מתרחשת עכשיו, ועם קולקציות החורף שיצצו בבוטיקים כבר שיאו של הקיץ, ז'קטים בצלליות קופסא, שמלות אגסיות או מכנסיים רחבים, מקו החגורה ועד קו המכפלת, נעשים מרעיונות גדולים למציאות קונקרטית, שוטפת ועוטפת.
ההתנגדות לסקיני לא קמה ביום אחד. במשך השנתיים האחרונות ניסו רבים למרוד כנגד הטרור הצר ולהציע לו חלופות, אולם עד כה דבר מכל זה לא היתרגם למסה הקריטית של הקהל, שמצדו המשיך להעדיף את הבגד מכנסיים או חולצה - כמה שיותר קרוב. אלא שבסוף, גם החומה הדקיקה נופלת. בסבב שבועות האופנה שהתקיים בבירות האירופאיות ובניו יורק לפני כחודשיים, מלחמת הפרופורציות כה הסלימה, עד שצברה מספיק כוח, ומספיק חזיתות, כדי לשנות את המציאות. כמות המעצבים שבחרו לתת פרשנות משלהם לאוברסייז, בכל צורה אפשרית, גדלה פלאים, וחשוב מכך האג'נדה החדשה מקודמת לא רק על ידי מעצבי שוליים אלא על ידי השמות המשפיעים ביותר בתעשייה. בנוסף, גם העיצובים עצמם נלקחו לנקודת קיצון כה מרחיקת לכת עד שהם מחייבים תנועה כללית לכיוונם, מעוררים התעסקות בנושא ושאלות בנוסח 'איך אפשר ללבוש את זה?' או 'למי זה בעצם יכול להחמיא?'.
אפשר להמר שמרק ג'ייקובס הוא אחד המאמינים הגדולים בשינוי הצללית הקרב ובא. הוא עצמו ניסח אותה בשתי קולקציות זו של בית האופנה הנושא את שמו, ובזו של לואי ויטון. מול עליוניות המשרטטות כתפיים צרות למדי הוא עיצב חצאיות עודפות המתנפחות דווקא בקו הירכיים הקריטי, משוות לדוגמניות חזות מדדה של דלורית ממוצעת. מיוצ'ה פראדה, נקטה בגישה דומה, אם כי מרוככת מעט, כשהעלתה דוגמניות במעילים מחוייטים ארוכים, שהוצרו מתחת לחזה ויצרו אשליה של טורסו מצומק ואגן אובלי ותפוח.
שתי הדוגמאות האלו, על אף שהן מתאימות למטיבי לכת, עדיין מעודנות למדי כאשר לוקחים בחשבון מעצבים שבחרו להתעלם באופן גורף מהגוף הנשי. ריי קוואקובו לקום דה גארסון, הצעידה על מסלול תצוגת החורף נגזרות צמר עצומות, שדמו בכוונה לדמויות נייר שמנמנות, ומנגד הבלגי רף סימונס כיסה את הדוגמניות בתצוגת ז'יל סנדר במעילי שמיכה נדיבים כל כך, עד שביטלו כל תהייה לגבי מה שעשוי להיות תחתם, הן בבחינת האישה הנושאת אותם והן בבחינת לבושה. שרה ברטון, המעצבת שתפסה את מקומו של אלכסנדר מקווין בבית האופנה הבריטי, אמנם התעקשה על כך שלעיצוביה יש גוון רומנטי, אולי גם אופטימי יותר, אבל גם בקו הראשי של המותג, וגם בקו הצעיר שלו, MCQ, בחרה להתמקד בחצאיות שהתפזרו לכל עבר כסערת הר געש בלתי מבוקרת.
כאמור החזית מול הצר היא חזית טוטאלית, ואף מעצבים צעירים יותר, הרגישים לתרבויות הרחוב יותר מאשר בתי אופנה מבוססים, הציגו את גרסתם לנפח ההולך והמתפתח, אם כי מבלי לוותר על הרגישות העירונית המתבקשת. במותג ה'איט גילרס' הניו יורקי פרואנזה סקולר, בחר צמד המעצבים האחראי עליו למסגר את גוף הדוגמניות בז'קטים קופסתיים וא-סימטריים בניחוח אסייתי. יחד עם חצאיות מיני קצרצרות, הרבה יותר מהמקובל, נוצר דגש ענק על הטורסו, בעוד הרגלים מציצות צנומות, מקצינות את משחק הנפחים.
לאור הקורולציה בין אופנת הנשים לאופנת הגברים, מתגלה גם בזו האחרונה תנועה מהמצומק אל הנדיב בבד. במקרה הזה היא גורפת פחות, אבל באה לידי ביטוי במכנסיים בקו מותניים גבוה במיוחד וצללית רגל רפויה ובמעילים שהולכים ונעשים מאווררים וארוכים, לפעמים אפילו דומים לשכמיות המשוות צורת חרוט מאיימת, כפי שהודגם בדולצ'ה וגבאנה, בדיור הום או אצל דריס ואן נוטן.
האם זוהי בסך הכל תגובה צפויה של עולם האופנה, שמבקש תמיד לסתור אל המגמה הקודמת, או שיש כאן יותר מאשר תחושת מיאוס מהמוכר? לאור העובדה שצלליות מוגדלות, ורחוקות מהגוף, בעיקר אם הן מפוסלות ונוקשות, נחשבות כמעשה סגנוני קיצוני ובלתי מסחרי, שמטשטש את קו מתארו הטבעי של הלובש, ייתכן שהסיבה לאינפלציית הנפח, וריח הסכנה שהיא מביאה עמה, קשורה גם אל דבר אחר. בעידן בו העתיד אינו ברור, הרי השיח הכלכלי העכשווי נע בין סנקציות הקשורות לנפט למלחמות גרעיניות, נהוג לומר שלאופנה יש שתי אופציות לבחור בדרך הבטוחה והמוכרת, או למות עם פלישתים מסוגננים ולהתאבד על המטרה. במקרה הזה, אפשר אף להוסיף, שלפחות הגוף מרופד כהלכה.
