עונה של מסרים סותרים בקסטרו. לאחר שהשיקו ברעש יח"צני גדול את 'קסטרו בלאק' לפני חודשים ספורים, קו אופנה בעל אוריינטציה מחוייטת וקורקטית, בשבוע הבא תשחזר רשת האופנה המקומית בפעם השנייה, פרויקט אופנת רחוב בנמל יפו, המשדך בין אמנים, ובעיקר אמני גרפיטי, לסטודיו לעיצוב אופנה. בניגוד לשנה הקודמת, שנת הבכורה של Castro Street Project, הפעם מתווספים פסלים ויוצרים מתחומים ויזואליים אחרים, כשהתוצר האופנתי מתפרש לא רק על חולצות טי, אלא גם על אביזרים משלימים ופריטי לבוש אחרים. מהסיבה הזו, התווספה המילה Art לכותרת, והשאיפה לדברי אתי רוטר, מנכ"ל משותפת בקסטרו, היא להפוך את המיזם לקבוע בכל שנה ולהרחיב בכל פעם את מעגליו.
ברמת האדמניסטרציה והשאיפות, זהו פרויקט מושקע. 11 אמנים מדיסציפלינות שונות לוקחים חלק בפרויקט הנוכחי, 4 מתוכם ישראלים. כל אמן צוות למעצב אופנה אחד או יותר מטעם קסטרו, וביחד הם פעלו לתרגם עבודות ספציפיות לכדי אופנה, ובעיקר בטכניקה של הדפסת איורים או של חלקי תמונות, על עיצובים שונים, לנשים ולגברים.
לפי הצהרות החברה, התוצר הסופי סחט תגובות בנוסח "זוהי אמנות ללבישה, Art to Wear", אך ההמציאות עצמה מצטיירת כפנטסטית פחות; רחוקה מלהזכיר - לשם השוואה עקרונית - את שמלת המונדריאן המונומנטלית של איב סן לורן, שניצלה את הגראפיקה הפשוטה של ציור מצוטט כדי לבטא ערכים של מודרניזם באופנת שנות ה-60.
כפרויקט שמבקש לעמוד באחת האתגרים הגדולים ביותר שאופנה יכולה לזמן לעצמה לתרגם חפצי אמנות לאובייקט לביש ושימושי מעיקרו במרבית המקרים Castro Street Art Project לא מצליח לעבור את המשוכה הראשונה, והיא להצדיק את קיומו על ידי העמדתם של עיצובים שבוראים עצמם מחדש בזכות שיתוף הפעולה. למעט יוצאי דופן הניכרים בין היתר בקבוצת הבגדים השחורים והמאגיים שנוצרו בהשראת עבודתו של האמן האוסטרלי Beastman חלק משמעותי מהפרויקט מתבסס על העתקתם של מוטיבים קונקרטיים מעבודת האמן אל חזית הבגד, מבלי ששני הקצוות, האופנה והאמנות, מתחברים לכדי יציר כלאיים מושלם וחד פעמי. למעשה, ניכר שפעמים רבות עבודת האמנות, האמורה לשמש השראה עקרונית לבגד, לא פוצחה כלל, ובמקום לתהות על קנקנה, העבירו אותה באמצעים פשוטים למדי ממדיום אחד לאחר. ומכאן, הדרך אל בגדים אינפנטליים שמחמיצים פעמיים נעשית קצרצרה - אין בהם דבר היפ, אלא מסורבל ושטחי, ומנגד, אין בהם הישג שמצדיק תשומת לב יוצאת דופן או קולקציית קפסולה נפרדת מההיצע העונתי.
חולצות הטי, המהוות את הרוב המוחץ בהיצע - הכולל גם זוג נעליים, נרתיקים או בגדי ים לגברים מספקות גם את עיקר הדוגמאות לעניין. אפילו כאשר הן עוברות אין ספור טיפולים משוכללים, או נגזרות מבד סלאב המאופיין בטקסטורה מחוספסת, על מנת לחקות מרקם של קיר בטון, הן נותרות חסרות עומק, כפריט מושקע המכוסה בציור, מקורי ולכאורה חתרני, אם כי לא כזה המנומק לתועלת האופנה, שהיא מצידה נותרת כבויה מעט ושוות ערך לעשרות חולצות טי אחרות.
השוליים מעידים שאילו נערך הפרויקט ביד קשה יותר, והסתמי היה מנוקז ממנו החוצה, הייתה נותרת בו קבוצה קטנה בהרבה, אך מחודדת ואפקטיבית כגלולה ממזרית. חצאית בלט ארוכה ובהירה שיצרה מיכל ולרי, קושטה בשוליה בהדפס שנלקח מעבודתה של הציירת האיטלקית נומדה קארבון. המרקם המרושת של ההדפס, העשוי לדמות רשת-עכביש מסויטת, נגס בחיוורון השחוק של הפריט, והוסיף בו עליצות אפלה שהצדיקה את החיבור בין האמנית למעצבת. תנופה דומה סוחטת שמלה שיצר שחר דנציגר עם אמן הגרפיטי היווני אלכסנדרוס וסמולקיס, אשר בה ביטוי למציאות רב מימדית. היא הורכבה ממחוך נוקשה ושחור, קלאסי באופיו, שמעליו שכבת שיפון צבעונית ומתבדרת, כמעין ביטוי כפול למיניות האצורה בציוריו של האמן.
כמו תמיד, זוהי אשמתו של הצנזור, יהיה אשר יהיה, על כך שיש מעט מידי להתרפק עליו. קשת האפשרויות שטמונה בפרויקט מסוג זה, המזמן שילוב כוחות בין מוחות יצירתיים, כמו גם עשייה החורגת מעשיית היום-יום, רחוקה מלמצות את עצמה. במקום חופש אמנותי, נוקז הפוטנציאל הגדול לתחשיבים מסחריים, שעניינם חולצות שימכרו היטב לבני תשחורת, מאשר כינונו של מומנטום נועז.
האירוע, שיכלול תערוכה של האמנים ומכירת הפריטים, יפתח לקהל הרחב החל מיום שישי ה-11 במאי, בנמל יפו. שעות פתיחת התערוכה: ימים ראשון-חמישי 10:00-23:00; ימי שישי 09:00-16:00; ימי שבת 09:00-23:00.
טווחי מחירים: נשים: שמלות: 199-259 שקלים; חולצות וגופיות: 89.9 159 שקלים; חצאיות 199 259 שקלים; מכנסים 199 שקלים; נעלים: 399 שקלים;
גברים: גופיות: 79.9 99.9 שקלים; טי שרטים: 99.9 שקלים; מכנסיים קצרים: 229 שקלים; צעיפים: 99.9 שקלים; תיקים: שקלים 129; בגדי ים: 129 159 שקלים
