החלל במוזיאון העיצוב בלונדון, המכיל את יצירות ההנעלה של כריסטיאן לובוטאן, מתמסר למיניות העזה הנובעת מהאובייקטים עצמם. הצבע הדומיננטי במקום הוא אדום בורגונדי (העשוי להזכיר את הסוליות האיקוניות של המעצב), האורות עמומים מעט, הספות בשולי החדר מחופות בקטיפה ואפילו טקסט ההסבר שעל קירות התערוכה מתעקל בשובבות. התחושה הכללית היא, שפסעת לתוך מועדון לילה קברטי עם מינון מדויק של סליז. ללא ספק, זוהי תפאורה הולמת, שמטרתה להכניס לאווירה המתאימה את אלה שהולכים להעביר שעה וחצי במחיצת עשרות נעליים סקסיות.
ברושם ראשון ניכר, שמרבית הנעליים בתצוגה מצוידות בעקב משמעותי וכי הן דומות זו לזו. אך במבט מעמיק יותר מתגלה כי זהו המכנה המשותף היחיד, מלבד שמו של המעצבת החתום על כל אחת מהן. נוצות, ניטים, נצנצים ושאר אלמנטים המקשטים יותר מ-200 דגמים בחללים השונים מותירים את העין בגירוי מתמיד.
עוד על הרטרוספקטיבה של כריסטיאן לובוטאן
עם זאת, התערוכה שמטרתה רטרוספקטיבה לציון 20 שנות פעילות ללובוטאן, אחד ממעצבי הנעליים המפורסמים בעולם - היא לא רק גירוי אופנתי. כוחה הוא בכך שהיא מאפשרת הצצה לתוך הפסיכולוגיה המרתקת והתהליך היצירתי של האיש שמאחורי הסוליה האדומה.
לובוטאן גדל בפריז בבית עם שלוש אחיות וזכה מגיל צעיר להכיר את המורכבות והיופי שבמוח הנשי. כנער מתבגר היה פוקד דרך קבע את הקולנוע, שם היה צופה בסרטים בכיכובן של אייקונות נשיות גדולות מהחיים כמו בטי דייויס ומרלן דיטריך. בקולנוע החשוך ומאוחר יותר בתיאטרון הקברט הפריזאי Folies Bergère , בו עבד כמתמחה, גיבש לובוטאן את פילוסופיית העיצוב שלו, לפיה בכל אישה יש שואו גירל פנימית. את הנעליים הוא מעצב כדי לעזור לאישה להתחבר אליה.
קונספט נערת השעשועים דומיננטי בתערוכה וניכר בכל פרט בה. במרכז החלל מוצבת פלטפורמה צבועה באדום, כשבקצה שלה מוקרנת הולוגרמה של השואו גירל האולטימטיבית - הגברת דיטה פון טיז המרקדת לצלילי Lets do it של קול פורטר. זהו אולי הרגע להעיף מבט בקהל הנוכחים, המכיל נוכחות גבוהה ולא צפויה של המין הגברי.
המיצגים השונים נחלקים לפי נושאים, והנעליים בכל אחד מהם מאירות אספקט בעבודתו של המעצב. בין הנושאים הללו אפשר למנות מקורות משפיעים כמו עולם הבידור, ארכיטקטורה, כמו גם ההתנסות הקצרה שלו כמעצב גנים ומסעותיו בעולם. ניכר, שהמוח ההיפראקטיבי של לובוטאן מוצא השראה באשר יפנה.
חלל מוחשך אחד, הקרוי תיאטרון צללים, מציג שלוש נעלי סטילטו מוארות, שכל אחת מהן יוצרת צללית על הקיר. הפשטות של הנעל העירומה מאלמנטים היא עוצמתית במיוחד ומסמנת את התחלת התהליך היצירתי. בניגוד גמור לו, פינה אחרת מוקדשת ליצירות האקסצנטריות ביותר של לובוטאן. אלו הן היצירות האמנותיות והחד פעמיות, איתן הוא מותיר לעצמו להשתולל בים אסוציאציות. בין השאר אפשר לראות שם נעליים מעור דג המעוטרות בזנבון של דגיגון, ונעלי טלפי האריה שנראו על רגליה של בלייק לייבלי.
הדבר היחיד המורגש בחסרונו בתערוכה היא כף הרגל הנשית. הנעליים מוצגים כאובייקטים עצמאיים ללא הסיבה להיותן. כפי שלובוטאן עצמו אמר במסיבת העיתונאים לרגל התערוכה, התהליך היצירתי מתחיל בסקצ' אך הוא לא מושלם עד אשר הנעל מונחת על כף הרגל.
התערוכה פתוחה לקהל עד ה- 9 ביולי 2012. מוזיאון העיצוב בלונדון