את פסטיבל תצוגות הבוגרים לשנת 2012 חתמו בסוף השבוע שעבר שני שחקני המשנה של האקדמיות לעיצוב אופנה - מכללת סמינר הקיבוצים ומכון אבני.
היה זה מחזור הבוגרים החמישי של מחלקת האביזרים והלבוש מבית סמינר הקיבוצים, בעוד שעבור המחלקה לעיצוב אופנה של מכון אבני הייתה זו בכורת הגמר של מחזור הבוגרים הראשון, נתון שעשוי להסב לא מעט מתח ולחץ.
"זו מחלקה חדשה, וזה מסלול אקדמי לחלוטין מקצועי ומאוד עשיר", מבהיר רונן רז ראש המחלקה במכון אבני ומצייר תמונה פרגמאטית יותר של לימודי אופנה, "ראיתי שיש צורך בשוק לא רק במעצבים, אלא גם באנשי שטח. הרבה פעמים נוצר פער בין מה שלומדים למה שקורה בשטח. היה לי חשוב לקרב את הכוחות שפועלים בשוק לאקדמיה. ביחס למקומות אחרים אנחנו מכניסים המון מקצועות ותתי-מקצועות כמו סטיילינג, קניינות, שיווק ואביזרים. תמיד השוק יעדיף לקחת אנשים שסיימו מסלול כזה".
"מה שמאפיין את הסטודנטיות זה שהן באו באוריינטציה כללית, הן לא ידעו בדיוק מה הן רוצות חוץ מזה שהן רוצות ללמוד עיצוב", מציגה זווית אחרת טל שושן, ראש המחלקה בסמינר הקיבוצים, "במהלך הלימודים הן יכולות לבחור מה מעניין אותן לעומת סטודנטים שניגשים לבצלאל או שנקר והם חדורי מוטיבציה כלפי התחום הספציפי או המוסד עצמו. זה סוג אחר של סטודנטיות, אבל זה מדהים כמה זה משתנה משנה לשנה, ממחזור למחזור".
כל קפיטליסט מתחיל יודע כי פלורליזם הוא מבורך, אך עם זאת, האם בשוק קטן מחד, ורווי אופנה מאידך, יש לגיטימציה לשחקנים חדשים?
"אין דרך אחת להיות מעצב אופנה ותמיד עדיף שיהיה יותר מגורם אחד בשוק", עונה רז ומפריך את התפיסה הרווחת בנוגע למוסדות אלטרנטיביים כגון אלה , "תהליך העיצוב הוא תהליך מאוד עדין ושברירי, לכן חלק מהסטודנטים מעדיפים ללמוד במוסדות קטנים ואינטימיים יותר. יש לנו כמה סטודנטים מאוד מוכשרים שבאו לכאן מבחירה מראש".
רז הבטיח וקיים, ובתצוגת הבוגרים של מכון אבני אכן מתוך מחזור צנום של שמונה בוגרים בלבד, נצפו עבודות גמר של שתי סטודנטיות מוכשרות במיוחד.
פרויקט הגמר של קרן אור עמיאל עסק באובדן באמצעות החסרה של חלקים מהבגד עצמו. העבודה הרגישה והאינטליגנטית הושתתה על טכניקות מעולם המחוכים והקרינולינה, באמצעותן הדגישה עמיאל את השלד של הבגד ובכך למעשה הודגש גם החלל שנוצר על ידי הרחקת קווי הקונסטרוקציה מהגוף. התוצאה שהתקבלה היא סינרגיה כזו בין הבגד לגוף, שבה הם בלתי נפרדים אחד מהשני והגוף הופך לחלק מהבגד, כדוגמת מעיל עור מתוחכם אשר נראה כמו שלד של מטריה, ספק עוטף ומגן ספק חושף ורגיש, או שמלת ערב לבנה בעלת אותו מוטיב הזולג מן החזה אל המותניים ב-360 מעלות.
נראה כי אימפקטים פסיכולוגיים היו בגדר גורם מעורר השראה מוביל בעבודות הטובות, וכך גם הבוגרת ליהי שימריך הציגה עבודה מורכבת הן מעשית והן קונספטואלית. גם כאן המישור הפיזי והמישור הנפשי הולחמו לכדי מקשה שברירית אחת כאשר התמה המרכזית להמחשה הם כתמי רורשך המפורסמים (כלי אבחון בפסיכולוגיה קלינית). שימריך שילבה בעבודתה בדי שיפון רכים לצד עורות נוקשים אותם עיבדה במספר טכניקות, ביניהן סריגה ידנית בשתי מסרגות, טכניקת קרושה וצביעת דגרדה ידנית (טכניקה שמזכירה את סגנון התאי-דאי). כך הוקבלו איברי גוף כגון כלוב הצלעות, האגן, העורקים והנימים לכתמי הרורשך המופשטים. כל זה בא לידי ביטוי באופן מרהיב במכנסי סקיני מפוררים, בשמלה לבנה רכה אשר אזור הצלעות מודגש בצורה אבסטרקטית, או בשמלת שיפון שקופה המתמזגת עם צבע העור, אשר בלבה טקסטורה של כיווצים המזכירה רקמות אנושיות.
לצד העבודות הטובות נצפו קולקציות מוצלחות יותר או פחות, לעתים אף הזויות, אך המכנה המשותף שלא נעדר מאף עבודה גמר במכון אבני הוא האקס-פקטור של האמירה האישית.
אותו גורם קוסמי שביכולתו להפוך קולקטיב של בדים ליצירה מעוררת רגש, נעדר למרבה הצער מתצוגת הבוגרים של מכללת סמינר הקיבוצים.
"רובם בכלל לא חשבו על זה (על בחירה מכוונת בלימודי אופנה - ר.ו)", חושפת מנהלת המחלקה את הדיסאוריינטציה שאפפה את הסטודנטים והבוגרים כאחד בתחילת לימודיהם, "היו להם בכלל פנטזיות על תקשורת חזותית ועיצוב מוצר. בשנה הראשונה הם לא לומדים כמעט אף תחום ספציפי, ואז כשהם מגיעים להתמחות בלבוש ואביזרים מי שמתאהב, מתאהב".
שושן לא רואה את הבעייתיות שבכך, אלא להפך: "אני חושבת שיש משהו בלימודים אצלנו שהוא מאוד פתוח למצוא את הדרך הרלוונטית לכל סטודנט, מי שמתמחה בלבוש מקבל מרצים מאוד מגוונים ואני חושבת שכשבאים עם איזה רקע גם של תקשורת חזותית וגם של עיצוב מוצר אז ניגשים ללבוש ממקום יותר קונספטואלי של עיצוב ופחות ממקום של אופנה".
התפיסה כי אופנה וקונספט הם בגדר שני עולמות נפרדים היא דווקא זו שעשויה לרדד את התוצר הסופי ואת הענף כולו. למרות הכוונות הטובות והרצון ליצור בסיס עשיר ומגוון יותר, למרבה הצער התוצאה שנצפתה על המסלול הייתה עקרה מתוכן.
דוגמניות שבאופן גורף גבותיהן נצבעו בטורקיז (באופן חובבני יש לציין) מתוך קונספט נטול קונספט, הידסו על שטיח לבד שחור מעוטר באבק, לכלוך וחוטים. כמובן שזהו אינו קריטריון שיש לשקול בעת הצפייה בתצוגה, אך טעם הלוואי המר של הרושם הראשוני מתגבר שוב למראה גימורים פרומים ותפירה לא מהודקת.
אופן הצגת העבודות הוא גם פקטור של מימון ותקציב, ואמנם לא הוגן ולא הגיוני לצפות לפרזנטציה מרשימה כשל מוסדות מוכרים וגדולים יותר, אך גם באמצעות תקציב דל וחשיבה יצירתית ניתן לרקוח מיצג מכובד יותר.
הדבר הצורם ביותר דווקא לנוכח דבריה של שושן היה המחסור באמירה או כתב יד אישיים. משחקי נפחים וכיווצים מגובים בגוונים אפרפרים חזרו על עצמם באופן קרוב מדי לפחות בשלוש עבודות גמר, מבלי לחלחל מסר כזה או אחר לתודעה של קהל הצופים. שאר העבודות פשוט נראו מיושנות ולא רלוונטיות, יתכן ודווקא בגלל הכמיהה לעיצוב הקונספטואלי וההתרחקות מהמישור האופנתי.
למרות זאת, בוגרת אחת הצליחה לעורר סקרנות. בהשראת עולם החלומות יצרה אולגה רוטשטיין מיני-קולקציה בת שלושה דגמים עשויים מכותנה ומחומרים סינתטיים. הקומפוזיציה של הבד הספרטני עם העיבודים המפותלים התנקזה לכדי עבודה רכה ונוזלית כפי שחלומות מתיימרים להיות, אך הנימה החיוורת שליוותה אותה הוסיפה את הנדבך האפלולי והמסתורי של התת-מודע. בכך הדגימה רוטשטיין עבודה הרמונית, בשלה ומעוררת מחשבה, שאפילו יכולה להיכלל תחת המינוח "אופנה" ולא רק "לבוש ואביזרים".
