אופנה: קייט מידלטון מלכת העולם

הרבה תקדימים התרחשו עם חתונתה של קייט מידלטון לנסיך וויליאם, והיא הפכה בשנה החולפת לאייקון סטייל חוצה מעמדות. מידלטון הצליחה להבהיר נקודה חשובה: ביטחון ומראה מוצלח לא קשורים לתגית המחיר של השמלה. מלכת בריטניה לעתיד לובשת אופנת רשתות והיא גם ממחזרת שמלות. היא קונה בטופשופ וזארה ולא חוששת להיראות עם אותו זוג נעליים שוב ושוב. עם דמיון ובעיקר טעם טוב, ואף ללא סיוע סטייליסט, היא מצליחה להקסים בכל פעם מחדש. והיא הולכת ומשתפרת. השיער ועור הפנים קורנים יותר, האיפור מקצועי, הרגליים רגלי דוגמנית על והחיוך הוליוודי. הדוכסית מתמודדת מצוין עם לחצי החיים בראי הציבור גם בלי הוצאות עתק על אופנת קוטור. בנקודה הזו, התאהבנו בה.

השם הדי סלימן עשוי שלא להיות מוכר לאדם הממוצע, אבל סביר להניח שכל אחד מכיר אותו גם מבלי להכיר אותו. סלימן, שייסד את קו הגברים של דיור תחילת שנות ה-2000, הוא זה שאחראי לסקיני ג'ינס ולחליפות הצרות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמלתחה העכשווית. לפני כמעט חמש שנים פרש, יש שאפילו אמרו שבשיא, ומאז שמר על מרחק מעולם עיצוב האופנה. במקום זאת, פיתח קריירה בצילום. והנה, כמעט ללא התרעה מראש, לפני כמעט שישה חודשים גרם לרעידת אדמה בעולם האופנה כשהודיע שהוא חוזר למשחק. הפעם, בתור המנהל האמנותי של בית איב סן לורן. ההתרגשות בקרב פאשניסטים נמצאת בשיאה, וזו נחשבת ללא ספק לאחת החדשות הלוהטות של עולם האופנה בשנה החולפת.

מעצב האופנה המיתולוגי קרל לאגרפלד עשה הרבה דברים שרבים לפניו לא העזו. למשל, לחבור אל רשת אופנה זולה לטובת קולקציית קפסולה, לביים פרסומת עבור גלידת מגנום (שספק אם אי פעם טעם) או לעצב בקבוק משקה עבור דיאט קוקה קולה. השנה הוא הוסיף לרזומה המוזר גם חתול. חתולה ליתר דיוק, העונה לשם 'שופ?ט'. מאז אימץ המעצב הגרמני את חיית המחמד הפכה מערכת היחסים הביזארית שלהם לאובססיה בקרב תקשורת האופנה. הוא מדבר עליה בראיונות, מצלם אותה ללא הרף (משחקת באייפד הפרטי שלה למשל), מצטלם יחד אתה להפקות אופנה (למגזין ID) ובעיקר הופך אותה לסלבריטי מסוג מאוד מיוחד. למעשה, לאחרונה אף הביע חשש שמא החתולה הלבנה נעשית ליותר מפורסמת ממנו (שאלה רלוונטית לאחר שהופיעה לבד בהפקת אופנה ארוטית עבור מגזין האופנה V).

בשנים האחרונות הסתמנה נוכחות גבוהה למדי של דוגמניות "פלוס סייז" בקמפיינים, בשערי מגזינים ובהפקות אופנה. זאת בעקבות הביקורת שנמתחה בציבור על תופעת ההדוגמניות ה'אנורקטיות' ששלטה זמן רב בתעשיית האופנה. אלא שבנקודה מסוימת בשנה החולפת, התעשייה שבה מחדש למודל הדוגמניות הרזות. מסתמן, שהתעשייה הבינה די מהר שמרבית צרכני עיתונות האופנה התעייפו מהטריק הפרובוקטיבי המכונה 'נשים אמיתיות' והוא מפסיק לעבוד כמקדם מכירות. הקהל, מתברר, לא באמת אוהב שמנות באופן יוצא דופן, וגם לא חושש במיוחד לבריאותן של דוגמניות רזות. אחרי הכל, אופנה טובה היא אופנה טובה, גם כשהיא גדולה וגם כשהיא קטנה יותר.

בשנה החולפת קשה לחשוב על שבוע שחלף בלי ידיעה על סגירה של חנות אופנה מקומית, או קשיים של רשתות אופנה ישראליות. הקשיים בשוק פגעו בכולם – בבוטיקים לנעליים מעוצבות כאימומה, בסניפים של מותגי מעצבים כפישנדג, או ברשתות כגריפ, שדיווחו על חובות של מיליונים. האופנה בארץ נמצאת בשעתה הקשה, ואין ספק שהיא ירדה מגדולתה, כאשר אפילו תחייתו של שבוע האופנה בתל אביב לא הצליחה לעורר את התעשייה. האם נמכרה האופנה הישראלית לרשתות זרות, או שאולי הן פשוט מציעות מוצרים טובים יותר? כך או אחרת, המצב לא פשוט.

מסכן הסקיני. ספק אם יש מגמה אחת בעשור האחרון שזכתה לכל כך הרבה הספדים שלא הוכיחו את עצמם. מעצבים ניסו להציג לו אלטרנטיבות (בויפרינד ג'ינס היה מהמופרכים), מבקרי אופנה הכריזו בכל עונה על מותו, אבל בשטח הקהל המשיך לדבוק בו בעקשנות. אבל הפעם, נראה שזה סוף סוף קורה: הסקיני מתחיל לסגת. בקולקציות הגברים נראים יותר ויותר מכנסיים המלווים במתפרי נפח סביב קו החגורה – 'פנסים' בעגה הפופולרית – ובקולקציות הנשים, הודות למעצבות כמו פיבי פילו מסלין, המכנסיים תופסים שיפט מצ'ואיסטי ולכן גם גזרה מחוייטת נינוחה ורחבה יותר. במילים אחרות - פאמפ אפ דה ווליום.

זה שעלה וזה שירד בתחום האוכל
זה שעלה וזה שירד בתחום התרבות