זקטים צבאיים, הדפסים גיאומטריים וחולצות קטיפה נדחקים לסוף רשימת הטרנדים שסוחפת את לונדון האופנתית החורף. בראש הרשימה: חנויות דגל חדשות של בתי אופנה בריטיים ויוקרתיים - פיזיות, לא באינטרנט - שעוברות מהפכה דיגיטלית וחורטות על דגליהן את הפיקסל לבדו.
החנות החדשה של McQ, המותג הצעיר והעממי-כביכול שמנהלת שרה ברטון לבית אלכסנדר מקווין, היא למעשה הראשונה שלו - עד היום נמכרו הקולקציות רק באינטרנט ובבוטיקים מעורבים. המיקום שנבחר עבורה הוא רחוב דובר (Dover Street) האלגנטי, שמארח גם שוק מותגים מעולה במיוחד. העיצוב של החנות בת שלוש הקומות נתפר בקפדנות כדי לשדר סוריאליזם, בודואר, ברוטאליות והיי-טק. בתרגום למציאות זה אומר שטיחי פלאף לבנים ורכים של חדר שינה צרפתי ומדרגות בגימור קטיפה אדומה-דם של מרתף סאדו משוכלל, או בקצרה - סקס עתידני, מהיר וקשוח, עם מינימום רוך ומינוס שתיים רומנטיקה.
גם הדגמים עצמם, מקולקציית חורף 2012-13, אפופים אירוטיקה מתחכמת: מגפי ויניל 'עד הרבה מעל' הברך, מעילי צמר עם כיסים צבאיים, בלייזרי שיפון עם הדפסי תחרה, נעלי פלטפורמה מעץ כבד ופייאטים, שמלות קטיפה, חצאיות סרוגות - שום דבר שלא ראינו קודם, רק הרבה יותר מדוייק, חד ושאפתני; זה הרי מקווין, וכל פריט חייב להיות פריט סטייטמנט. דוגמאות למחירים, שכאמור אמורים להיות רגועים: מגפיים ב-980 ליש"ט, מעיל 4,210 ליש"ט.
עד כאן הכל רגיל, אבל הנה מגיע החלק הדיגי-היי-טראקטיבי: במרכז החנות ניצב שולחן מהונדס שמאפשר, באמצעות טכנולוגיית סטיקוס, לעלעל בקטלוג הדגמים, לצפות בקטעים מתצוגות, לשתף ברשת ולהעיף את כל זה למסך הענק שבכניסה. חוץ ממנו, מפוזרות בחנות מראות גוף חכמות שיכולות לצלם כל אחד באאוטפיט החדש ולשלוח את התמונה לחברים.
הקומפלקס הדיגיטלי של ברברי
כמה רחובות משם, על ריגנט סטריט הרחב והחגיגי-תמיד, נפתחה בשבוע האופנה האחרון חנות הדגל הגולבלית (כך במקור) של בית האופנה הוותיק ברברי. פה מדובר בהשקה מחודשת של חנות שהיתה קיימת, נהרסה, ונבנתה מחדש כקומפלקס דיגיטלי כך שהלקוח יוכל להרגיש כאילו הוא נכנס, ביד ולא ברגל, לאתר האינטרנט של מותג המותרות.
זו חנות מטורפת בגודל: 4,000 מטר שהיו פעם בית קולנוע והיום הם ארבע קומות עם המון חדרים ופינות. קומת הכניסה מארחת כמה חדרים של תיקים ואקססוריז; ב- Exotic Lounge מציעים דגמים אקסלוסיביים מעורות כמו נחש, תנין ובת יענה (זה שעשה לי את זה עולה 14,000 פאונד) ובמחלקת תיקי הבד קשה להתחמק מהדפסי הטארטן שכל-כך מזוהים עם המותג (ועם הרבה זייפנים בסין). בהמשך אפשר למצוא נעליים, מעילים, חליפות ועוד; הכל ברמת גימור מדהימה באמת. זה מסוכן; אחרי ביקור בברברי, גם גקט חדש מ- Reiss נראה כמו סמרטוט.
מה פה דיגיטלי? ובכן, מה לא? גם כאן עומד במרכז החלל מסך עצום, אבל כאן הוא פשוט מטורף - שלושה מסכי בית קולנוע מחוברים סטייל. גם על שאר הקירות יש מסכים בגדלים משתנים, שהופכים למראות על-פי הצורך, שמקרינות תמונות של הפריט הנמדד אם מתקרבים אליהן מספיק. פעם בכמה זמן יש בחנות סופת גשם דיגיטלית, כשכל המסכים משדרים יחד סופת גשם מתחזקת. בנוסף, כל המוכרים בחנות מאוייפדים כהלכה למקרה שתצוץ השאלה הכי קטנה.
בברברי מדגישים שחשוב להם לשמר את המורשת הוותיקה של המותג תוך כדי שהם מובילים טכנולוגית, וגם שהם נורא רוצים לקרב אליהם את מי שאינו לקוח בשוטף. בתיאוריה, מבטיחים שם שכל עובר אורח יכול להרגיש נוח להיכנס לחנות. הקומפלס מעוצב יותר כמו גלריה עם נגיעה של סלון וממש לא כמו חנות. בשום מקום אין, למשל, קופות (אבל מי שרוצה לשלם ימגנט אליו מיד מוכר עם תחנת אשראי ניידת).
ההבטחה הזו עומדת במבחן המציאות, גם אם נכנסים לברברי ביום של האאוטפיט הכי סטריט, נניח אדידס בצבע זהב, מכנסי בלון של מיס סיקסטי, קארדיגן סרוג של מנגו, בלייזר כחול מחנות וינטג בסוהו, תכשיטי גטו כבדים ולקינוח ציפורניים בצהוב לימוני ושיער פרוע. בעוד שחנויות מותגים אחרות בלונדון היו יכולות להריח ולהבריח את מי שבאה רק להסתכל בבגדים האלה, בברברי דווקא מחייכים, שואלים לשלומך ובודקים אם את צריכה עזרה. למעשה, מתעקשים לעזור - ולהלביש אותך ברברי ומכף רגל ועד הראש.
אגב, חשבון כולל של הלוק שהרכבתי לעצמי בחנות, כולו מפריטים ממחלקת הפרורסום, שמוכרת פריטים חד פעמיים היישר מהמסלול (בוצע על חשבונייה אנאלוגית פשוטה ולא חדשנית בעליל): 5,410 פאונד.
לבלוג של הלית קולט, 'בלונדון יש'
