בשנה שעברה הרים מחזור הבוגרים הראשון של מחלקת האופנה במכון אבני תצוגת בוגרים מסקרנת, שכולה פוטנציאל גולמי; השנה, לעומת זאת, התנפץ הפוטנציאל בברוטאליות.
אלו הם שלהי ימי תצוגות הבוגרים של מוסדות האופנה בארץ. לאחר התצוגות של המוסדות הגדולים שנקר, בצלאל וויצו חיפה, הגיע תורם של בוגרי מכון אבני היפואי הצנוע. ערב הבוגרים החל בהצגה של עבודות נבחרות של תלמידי המוסד שאינם מסיימים השנה. טיב העבודות כבר רמז על הקרב ובא, ולא, הוא לא בישר טובות. בתום הרצת העבודות הבוסריות, הן מבחינה אסתטית והן מבחינה טכנית, החליטו במכון באופן תמוה לחלוטין להציג קולקציה מלאה של המותג הצעיר והלא מוכר 'שירלי סאמפל', פרי ידיהן המשותף של בוגרות המחזור שעבר ליהי שימריך ושירה לנגר. אם ההחלטה הזו נועדה לעשות יחסי ציבור טובים עבור המכון, אז היא החטיאה למטרה ובגדול. למרות גאוות היחידה, זהו לא הזמן ולא המקום לתצוגה מסוג זה, בוודאי כאשר מדובר בקולקציה גנרית למראה, על טהרת שמלות החולצה, צבעי הפסטל ומשחקי השקיפויות. על אחת כמה וכמה כאשר הקולקציה סובלת מאיכות ירודה המתובלת בתפרים לא מהודקים ואפילו כתמים, ושום מילה על ההקדמה היחצנית המביכה שדקלמה מנחת הערב, אשר פיזרה בחלל הריק מילים נטולות כל בסיס מוצדק כמו 'איכות' ו'ייחודיות'. ספתח מצער בפני עצמו, במיוחד לאור העובדה כי מדובר בשתיים מהבוגרות הבולטות מהמחזור הקודם.
לאחר מכן החלה תצוגת הבוגרים. שמונה מתוך תשעת הבוגרים והבוגרות הציגו את עבודות הגמר שלהם (הבוגרת אורפז כהן החליטה שלא להציג מ"טעמים אישיים", כפי שנמסר מיחסי הציבור של המכון). על פניו ההנחיה היחידה שהועברה לבוגרים היא לעצב חמש מערכות לבוש, אך בפועל נראה כי ההנחיה הלא-רשמית הייתה להתעלם מכל הקשר אופנתי רלוונטי לעולם שבחוץ, אחרת קשה להסביר כיצד כל שמונה הקולקציות הזכירו יותר תצוגת גמר של מחלקת תלבושות מאשר על מחלקת עיצוב אופנה.
זו לא איכות התפירה הפושרת שהטרידה כמו העובדה כי לא ניתן היה להקיש מתצוגת הגמר אפילו תובנה אחת על אמירה אופנתית או אסתטיקה כזו או אחרת. כל הקולקציות כן נולדו מתוך אג'נדה כלשהי, אך הפרשנות שלה הייתה פשוט מנותקת לחלוטין מכל סממן המעיד על קדמה אופנתית. הבוגרים אולי הפגינו יצירתיות, אך במקום להיות מנווטת לכדי יצירה מקורית היא פשוט טבעה בלופ של מחסן תלבושות. עצוב לראות שעד שקמה לה אלטרנטיבה חדשה למוסדות הקיימים, היא לוקה בדיסאוריינטציה חריפה כל כך. גם לא הגיוני כי לאחר ארבע שנות לימוד לא יבליח ולו זרזיף קטן של הבנה קונסטרוקטיבית או של חיבור למציאות של עולם האופנה.
טניה זגריה שהייתה הראשונה לציג על המסלול, הכתיבה את הטון התחפושתי של הערב. זגריה מתחה ביקורת על הערצת המותגים העיוורת שמכלה את מעריציה, כפי שניתן היה להבחין למשל בחליפת גוף אשר אליה שזור בלייזר שמוט מצד אחד ומהצד השני שזור תיק יד ענק שכאילו בלע את כף ידה של הדוגמנית. כיאה למונוגרמה המזוייפת ביותר בעולם, דגם כולו מכוסה בהדפסים של לואי ויטון. בדגם אחר, שהתמקד ברשת הג'אנק-פוד מקדונלדס, יצרה זנגריה צללית כתפיים מקושתת ורחבה כמו ה-M המפורסמת, בצבעי אדום וצהוב כמובן. זנגריה הייתה הבוגרת היחידה שדווקא כן הפגינה עבודה טכנית טובה ואף הצליחה לתת מימד אופנתי לאג'נדה שלה, אך לאחריה המצב רק התדרדר.
אחת הבעיות הייתה פרשנות שטחית לסוגיות חברתיות או אופנתיות. מעיין לוי אלנטק לדוגמא הציגה פרשנות שטחית לסטריאוטיפ המיושן של האישה במטבח. הסטריאוטיפ הסקסיסטי טופל באמצעות מערכות לבוש פשוטות ששילבו הדפסים של פירות ודברים שזועקים 'מטבח' ובכך סימנו וי על סוגיה עמוקה בהרבה; מנגד, נטלי ספיר כביכול בחנה את מקומם של האקססוריז ומתי הם משתלטים על ההופעה כולה, אך בפועל התחושה הייתה של תצוגת תחפושות שסובלות מאינטרפטרציות מילוליות כל כך.
לא נעים להיות במקום שכביכול שובר את חלומותיהם של בוגרים שאפתניים, אך תצוגת הבוגרים של מכון אבני הייתה לא פחות ממקוממת לאור הסרט הנע של התלבושות. האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית קודם כל כלפי הדרג המלמד, שכשל בניתוב תלמידיו למיקסום המקצועיות והיצירתיות בהקשר של אופנה.