את הז'קטים המחויטים מחליפים מעילי בומבר קצרים או עליוניות קפוצ'ון; במקום החולצות המכופתרות יש סוויטשרטים מעוצבים או חולצות טי משוחררות מאריגים חדשים; ואת החצאיות דוחקים החוצה מכנסי ברמודה או מכנסי רכיבה. ועל הרגליים? נעליים בסוליות גומי נוחות. עולם האופנה מפנה את החייטות החונקת לטובת הנוחות הטמונה בבגדים ספורטיביים.
אם מנקים את רעש ההדפסים הפרחוניים או המרקמים המטאליים מקולקציות האביב והקיץ שכבר מתחילות, אגב, לזלוג טיפין-טיפין אל חנויות היוקרה מגלים שמתארגן סדר חדש באופנה. במקום זיכרונות נוסטלגיים על וינטג', מראות ליידי או אופנת שנות ה-40-50-60-70 (נושאי אופנה פופולריים בשנים האחרונות), יותר ויותר מעצבים מעדיפים גישה אתלטית, שגם מעבירה מסר עכשווי יותר ורגיש יוצר לצרכי למתלבשים הפוסט-מודרניים, שרוצים פתרונות פשוטים, נוחים וקלים ללבישה (ולהחלפה).
קרל לאגרפלד, למשל, החליט לבסס את קולקציית הקרוז של שאנל לעונת 2014 על שלל ציטוטים מענף הקריקט. מנגד, בקנזו בחרו לגלות רגישות יוצאת דופן לעולם הגולשים, וצבעו את הקולקציות לנשים ולגברים לקיץ הבא במוטיב של גלים ומערכות לבוש שחיקו את הילוכם האגבי וכפול-השרוולים של אלה שרוכבים על האוקיינוס או על המדרכות.
מעצבים אחרים היו נאמנים פחות לנושא מובהק, ופשוט לקחו מכל הבא ליד סוויטשירט מבד ניאופרין ומשקפי שמש מחזירי אור וניאוניים אצל פיליפ לים, מעילי פרקה עצומים בגווני קיץ מבהיקים בגוצ'י או פרופורציות משוחררות, המזכירות מכנסי באגי, בקולקציה לקיץ הבא של אלכסנדר וונג.
כמובן, שהגישה הכללית מייצרת פרטים ספציפיים פיסות רשת מחומרים סינתטיים נשתלו במקומות אסטרטגיים, פאנלים בצבעוניות קונטרסטית נתפרו על השוקיים, על החזה או בצדי מכנסיים והנעליים כלל קיבלו מראה רך הרבה יותר. אולי זה המקום להזכיר את שיתוף הפעולה של המעצב האמריקאי-צרפתי ריק אוונס עם אדידס, שיתמקד בנעלי ריצה. אלו עתידות להגיע לחנויות המקוונות בשבוע הבא, וכבר נודע על רשימות המתנה בלתי נגמרות לעיצוב הוורסטילי, המשלב איכויות ספורט עם עיצוב גבוה.
זוהי מגמה משחררת שבבסיסה לא רק צמא לתנועה, אלא גם צמא לחופש. בעוד שחיבור בין מותג ספורט למעצב על אינו דבר חדש (אלכסנדר מקווין חבר אל פומה לפני כעשור), ניכר שבכל זאת יש מעצבים שמנצלים את המומנטום כדי להרחיב את היריעה. הן בגוצ'י והן בלנווין הציגו חליפות אלטרנטיביות; מצד אחד, אין בהן דבר מחויט והן דומות למעין חליפות ריצה; מצד שני, הן נתפרות מסריגי יוקרה רכים בניגוד לאריגים נוקשים - שמעניקים להם את הנפילה המהודרת על הגוף (ועל ידי כך הופכים אותן לתחליף הגיוני לבגדי ערב).
כמו בכל מגמת-על, כלומר מגמה עקרונית מושתתת על שלל דוגמאות שונות (בניגוד, למשל, לטרנדים נקודתיים כמו הדפסי קמופלאז'), הכיוון הספורטיבי אינו מתכתב בהכרח עם בגדי ספורט, אלא ברוח ספורטיבית עקרונית, כפי שהוכיחה קולקציית הגברים של לואי ויטון, ששמה דגש לא קטן על מעילי קנבס מטולאים שנועדו לעורר בדמיון את האקסטזה הפראית שמזמנות ערבות אין סופיות באמריקה.
הכל טוב וגם יפה, אבל צריך לזכור שהנרטיב הספורטיבי הוא תמים פחות מכפי שנדמה בתחילה. המהלך הכולל הזה דוחה את אמות המידה של הלבוש המערבי הקלאסי והפורמלי, המתבסס על פריטים מחויטים וקוד לבוש חמור. למעשה, הוא מפנה את תשומת הלב לעובדה ש'מותגי קונטמפוררי', אותם מותגי ביניים צעירים הממוקמים מעל רשתות האופנה ומתחת למעצבי העל ושואבים משניהם כמו MSGM או אופנינג סרמוני, צוברים עוד ועוד כוח, והם אלה שקובעים עכשיו את סדר היום ואת הטעם הרווח.
עם זאת, הוא לא רק מקדם תרבות צעירה או ציטוטים מאופנת רחוב; הוא גם רומז לכך שמרכז הכובד של עולם האופנה, שהיה נתון במילאנו, פריז וניו יורק, עובר לאט לאט אל מקומות אחרים, מחויבים פחות אל רחוב החייטים סביל רו בלונדון או אל מראה אוניברסיטאות העילית של ארצות הברית. העולם קטן, אבל אומרים שבמזרח הרחוק מתלבשים אחרת.
