מרק ג'ייקובס מוכיח שגם להיפרד צריך לדעת, ואפילו פעמיים. בחודש אוקטובר האחרון הציג את הקולקציה האחרונה שלו עבור לואי ויטון, והשתמש בתצוגה הגרנדיוזית כמעין מראה שחורה, שיצרה בבואה רטרוספקטיבית מפוארת ואפלה לכל התקופה הארוכה שלו שם, שהחלה ב-1997.
מרק ג'ייקובס עוזב את לואי ויטון: הקולקציה האחרונה
ניקולה גסקייר הוא המעצב החדש של לואי ויטון
כעת, הוא משלים את הפרידה בצעד מתוקשר ומרשים לא פחות. בסוף השבוע האחרון נחשף הקמפיין התקשורתי לאותה הקולקציה, והפשטות הישירה שבו עולה בקנה אחד עם יופיו. מתוקף המומנטום, ליהק ג'ייקובס שש נשים, שונות בתכלית אחת מהשנייה, אשר מהוות עבורו השראה. למעשה, משמש קמפיין הקיץ הזה, שיש בו בזיק של מלנכוליה ושצולם על ידי סטיבן מייזל, כמעין פורטרט של מוזות, שכל אחת מהן מייצגת פן מסוים מתוך היצירה שלו עבור לואי ויטון.
למרות שהגוון השחור והתאורה האפלולית הופכים את תמונות קמפיין הקיץ הזה לדומות מאוד זו לזו, זהו למעשה קליידוסקופ רב צבעים. מצד אחד, מתגלה דרכו המחויבות העמוקה של גייקובס להעניק ליצירות העונתיות שלו ערך סינמטי, כפי שמדגימה הבחירה בחברתו הקרובה הבמאית סופיה קופולה ובשחקנית פאן בינגבינג; מצד שני, משתקף בו הרצון העז לקחת חלק מרכזי בתעשיית האופנה העולמית, כפי שממחישות הסופרמודל ג'יזל בונדשן והדוגמנית הבריטית אדי קמפבל, שפתחה את התצוגה האחרונה. מצד שלישי, וכפי שרומזת על כך הבחירה גם בקתרין דנב, למרות כל המסעות המפותלים שהעביר את בית האופנה ב-16 השנים האחרונות, השורשים חייבים להיות תמיד שורשים צרפתיים.
בתוך חגיגת העזיבה של ג'ייקובס, כמעט היה קשה להבחין שאת הקולקציה מלווה למעשה דגם אחד בלבד של תיק חדש, העונה לשם NN14 (ותיקים הם אלמנט מפתח, הן מסחרית והן אמנותית, בלואי ויטון). המיעוט הזה ממקד את המבט, ובאופן מסוים מעלה בתודעה כיצד בקולקציה הראשונה שלו עבור לואי ויטון, ג'ייקובס הסיט את תשומת הלב מתיקים אל בגדים דווקא. זוהי פרשנות מחודשת לתיק נואה, שנוצר במקור בשנות ה-30 של המאה הקודמת כפתרון לנשיאת בקבוקי שמפניה. כמו הקמפיין החדש, גם הוא מסכם בצורה יוצאת דופן את התקופה הארוכה שלו שם ואולי גם מזכיר שוב ושוב ושוב את האתגר המסובך מכולם להצליח לאחוז בעבר ולהצליח לרגש את אנשי ההווה.
רצף הצילומים הפשוט הזה, בין אם רוצים או בין אם לא, הוא הדבר האחרון שיזכרו לג'ייקובס בבית לואי ויטון. ניכר שזוהי פרידה מודעת. המעצב, שבשנים האחרונות זנח את הרגישות הבוהמית של אופנה הרחוב שלו לטובת מופעים תיאטרליים ועתירי פירוטכניקה, שיש בהם יותר עושר מאשר כנות פרקטית, הפעם ירה חץ בודד אל הלב. בלי קרוסלות של סוסים, בלי כובעים הדומים לאזני ארנבת, בלי קרון רכבת בשווי מיליוני אירו ששועט אל תוך אולם תצוגה, אלא רק סטודיו לצילום, אישה יפה ומבט ישיר אל המצלמה.