"רציתי מנורות מסוימות לאוהל הכניסה, ורציתי 400 כאלו, אבל אין. אני מגיע ממקום שבו אני מקבל הכול, ופה לא תמיד אפשר להביא את מה שאתה רוצה. התוצאה תהיה מצוינת, אבל הדרך יותר קשה", פורט אסף זיו, המנהל האמנותי של אירוע התצוגות 'גינדי תל אביב Fashion Week', את אחד האתגרים שניצבים בפני אלה שרוצים מהאופנה המקומית דבר גרנדיוזי.
האירוע, שמופק על ידי מוטי רייף ויפתח בתחילת השבוע הקרוב, מקבץ יחדיו 20 תצוגות אופנה של מעצבים ישראלים (אם לא לוקחים בחשבון שיבוץ תמוה של המותג אמריקן איגל בלו"ז), ואמור להשיג הישג כפול הראשון, לספק מסגרת ראויה מספיק לתצוגות המקומיות כדי שהדן יגיע עד מחוץ לגבולות הארץ; השני, וכמובן הלא-רשמי, להוכיח שזהו שבוע אופנה מוצלח יותר בהשוואה לשבוע האופנה שהתקיים בחודש נובמבר האחרון בראשות היזם אופיר לב (שעד לאחרונה היה שותפו לאירוע של רייף).
אבל אגו בצד. כדי להבטיח את אפקט הוואו המתבקש, הובאו לפרויקט זיו ומרסלו בורלון, די ג'יי ואיש אופנה, המזוהה עם חבורתו של המעצב הראשי של ז'יבנשי, ריקרדו טישי. למרות שתקשורת האופנה בארץ געשה בעקבות צירופו של בורלון לצוות האמנותי, מסתבר כעת כי חלוקת העבודה שונה מכפי שהיה נדמה בתחילה. בורלון שולט על הפסקול של התצוגות, כשלזיו שהצטרף באיחור יחסי להפקה - מיוחסת על ידי המקורבים לאירוע מעורבות גדולה יותר בנעשה.
"תמיד שואלים אותי מה אני עושה", הוא מנסה להגדיר את תרומתו לעניין. "אני לא יודע להסביר. זה מורכב מכל כך הרבה דברים... אני לא מחליט מי נכנס לפרויקט [שבוע האופנה ל.ש.], אבל כשהמעצבים מגיעים אלי אני חושב איך אני תורם לדבר הזה להיות הכי טוב. לכל מעצב אנחנו בונים וידאו, תאורה ועיצוב שיער יחד עם מיקי בוגנים. אני עובד על הצד הוויזואלי בכל תצוגה ותצוגה. מהזמנות לגרפיקה ועד איך שהדברים יראו. כל כך הרבה אלמנטים. אני בונה עולמות לכל דבר שאתה רואה".
והרף נועד להיות רף חדש. בימים אלה בונים במתחם השוק הסיטונאי בתל אביב את אוהלי התצוגות. לדבריו של זיו, ששימש כמנהל האמנותי גם בשבוע האופנה שנערך בשנה שעברה ונחשב כאחת הדמויות המקורבות לרייף, המתחם המרכזי יהיה בנוי מאוהל קבלת פנים נרחב, עם לאונג' ומסכי LED במרכזו, ואוהל תצוגה שעתיד להכיל עד 1,000 צופים בתצורות שונות. כדי לסבר את האוזן, זהו מספר גדול בכל קנה מידה. תצוגה של בית אופנה אירופאי גדול מתקיימת בסדר גודל כזה. השאלה איזה מעצב ישראלי יכול למלא אותו, אם בכלל, עתידה עוד להתברר, אחרי שבשבוע האופנה האחרון, שהיה קטן פי כמה, נותרו מיותמים מושבים רבים.
"לא היה לסטיילינג שם"
על אף הכוונות, ועל אף כמה הפתעות מתוכננות (בין היתר חבירה בין המעצב דני מזרחי לדי ג'יי עופר ניסים), זיו כאמור מודע היטב לפער שעשוי להתעורר בקלות בין הרצוי לבין המצוי, ובין ההתייחסות לאופנה בישראל, לבין איך שרואים אותה דוברים בשפות זרות. עד ששב לישראל לפני ארבעה חודשים, בילה את עשרים השנים האחרונות בפריז, ניו יורק וסיאטל, מעורב היטב בעשיית האופנה בכל אחת מהן.
ההיעדרות הארוכה, גם אם הייתה לא רציפה, עושה את זיו (44), שנולד בתל אביב, לאיש צללים בתעשייה המקומית; הוא נוכח בה, אך מראה פרצופו אינו נפוץ. המעצבת היחידה שקשורה אליו מקצועית כיום מחוץ לגבולות שבוע האופנה היא דורית בר אור, שמפקידה בידיו את עבודת המיתוג והתברגות המותג שלה, 'פה פור טואה', בשווקי חוץ לארץ.
כדי להבין מה זיו יכול לתרום עכשיו, צריך לחזור אחורה בזמן. "התחלתי את דרכי בעולם האופנה כמאפר", הוא משרטט היסטוריה פרטית רבת הסתעפויות. "נסעתי ללונדון כי רציתי ללמוד בסנטרל סיינט מרטינס [מבתי הספר המפורסמים בבריטניה לעיצוב אופנה ל.ש.]. תמיד ציירתי ועסקתי באמנות וזה היה טבעי מאוד עבורי. פגשתי שם מאפרת ושימשתי כאסיסטנט. אחרי תקופה שבתי לארץ, והכנתי תיק עבודות. לא הכרתי אף אחד בתעשייה. פשוט פתחתי דפי זהב וחיפשתי צלמים. ככה הגעתי לאלדד מאסטרו. אני זוכר את כתבת האופנה הראשונה שלי, עם רונית יודקביץ', שבאה לסט עם תיק מלא אביזרים. עורכת האופנה הייתה שולחת את הבגדים לסט והדוגמניות היו מלבישות את עצמן. כששאלתי מי מחליט מה נכון ומה לא נכון במבחינת האופנה, אז לא היה. אמרתי לאלדד נעשה טסט והלכתי לסטודנטים משנקר ולמחסן תלבושות בתיאטרון".
קראו לזה סטיילינג בזמנו?
"לא היה לזה שם".
התוצאה, שהובאה לאדם ברוך, עורך 'שבעה ימים' דאז, היא אחד מצילומי האופנה הנפיצים בעבר האופנה הצנוע של ישראל. הדוגמנית עדיה מאירצ'ק הולבשה בהשראת הסרט הפרובוקטיבי The Night Porter, ששרטט מערכת יחסים חריגה בין קצין אס-אס לשעבר לניצולת מחנה ריכוז והתמונה התפרסמה על שער המוסף (אגב, זה אותו הסרט בדיוק, עליו ביסס מרק ג'ייקובס קולקציה שלמה לפני כשנתיים).
את הפריצה הגדולה שלו הוא תולה בפריז. בשנת 1991 זיו נסע עם יעל רייך, דוגמנית וחברה קרובה, לזמן בלתי מוגבל. "יעל עבדה בפריז, ואני לא הכרתי שם נפש חיה. הגענו שלושה שבועות לפני שבוע האופנה, ואנשים אמרו לי שאנחנו מטורפים, כי מי יפגוש אותנו בתקופה הלחוצה הזו. הגעתי למרלין גוטייה, שהייתה סוכנת של קייט מוס. באותו הזמן היא לא ייצגה מאפרים או סטייליסטים, ורצתה לקחת אותי בכל זאת תחת חסותה. היא נדלקה על רייך וקבעה לי פגישה למחרת. מסתבר שזה היה טסט איפור לתצוגה של איב סן לורן. קיבלתי את העבודה, ואחרי זה כבר פנו אלי מכריסטיאן לקרואה ואחרים. התחלתי לעשות כתבות אופנה למגזין ID, ושילבתי בין סטיילינג לאיפור".
כחלק מאותה חציה אין סופית בין גבולות, אחרי פריז באה תקופה נוספת בארץ, בה שימש כעורך האופנה של קבוצת מעריב והכיר את מוטי רייף. "היינו עושים כתבות של 16 עמודים. היום כבר לא עושים את זה. ועדיין הגעתי שוב לנקודה שאני עושה את מה שאני רוצה ואז שואל מה הלאה?". ובכן, הלאה לארצות הברית. אחרי שייסד עם עוד ארבעה גלריה לאמנות בשכונת ווליאמסבורג בברוקלין (עוד הרבה לפני שהפכה השכונה לאתר ההיפסטרים שהיא היום), פגש ב-1998 את מעצב האופנה אלי טהרי. יחד איתו, בתפקיד מנהל אמנותי, פתחו השניים את ZAO, חנות קונספט ראשונה מסוגה בניו יורק, שחיברה בין אופנה, אמנות ואספקטים שונים של עיצוב ואמנות שימושית. "היה בפריז את קולט", זיו מספר על הזמן, "והיה במילאנו את קורסו קומו, אבל לא היה דבר דומה בניו יורק".
זו הייתה הזדמנות להכרה, וזיו הוזכר בהרחבה בספר Style makers inside fashion ('קובעי סגנון באופנה', בתרגום חופשי), שיצא לאור ב-2001. בנקודה הזו כבר החל להתעצב המקצוע החמקמק, שכמעט בלתי ניתן להגדירו, אך שתוצאותיו ניכרות בדרך שבה משווקים אופנה ובדרך בה עוטפים אותה בהילה מסוגננת וקובעים למוצרי הצריכה האלה את זהותם. זיו השתלב לאחר מכן בטופליין, חברת ענק להנעלה בסיאטל, שמפתחת קולקציות נעליים למותגים אחרים, כשבשנים האחרונות הוא מספק שירותי יעוץ, מחקר קמעונאי ומיתוג לחברות אופנה ברחבי הגלובוס.
בין הלוקאלי לבינלאומי
'שם וכאן' מצטיירת כתמה חוזרת בעולמו, והוא נע בין הקצוות שוב ושוב. בשיחה אתו, שמתנהלת בביתו האלגנטי, הצופה אל שדרות רוטשילד ("זה מופלא בעיני שאנשים מסתובבים פה בשלוש לפנות בוקר. זה כמו מדריד"), קשה לקבוע בדיוק מדוע חזר לארץ פעם נוספת, ובמידה רבה הוא רואה עצמו, גם אם לא אומר זאת בפירוש, אזרח גלובלי. "אני עדיין שם במידה רבה", הוא מעיר לגבי ארצות הברית. "יש לי משרד שם, יש לי עובדת. אני נוסע הלוך וחזור. אני נוסע לכל מקום משמעותי לממכר אופנה שנפתח בעולם".
אבל, אם שם הדברים נעשים בתקציבי ענק, כמו למשל האפשרות לעצב מחדש סוויטות במלון ונציה בלאס וגאס כדי שייראו כחדר תצוגה לאופנה, העשייה בארץ מצריכה משקפיים עם זגוגיות צרות, כדי שהמבט יישאר ממוקד בעיקר. ההשוואות בין לוקאלי לבינלאומי הן בלתי נמנעות, אבל מספקות בצידן גם תובנות, במיוחד אחרי שמלווים מקבץ מייצג למדי של מעצבים ישראליים במשך מספר שבועות.
"אני חושב שזה יכול להיות מפתח מאוד חשוב באופנה הישראלית", הוא אומר על חשיבותו של שבוע אופנה מקומי גם אם התקציבים צנועים והקשיים מפוארים. "היא חייבת לקבל תמיכה והכרה ציבורית".
למה זה כל כך קשה כאן, כל מה שקשור לאופנה?
"אני חושב שמעצבים נמצאים במלכוד 22. אין להם חומרים, מתפרות או יכולות לעשות את מה שפראדה או גוצ'י עושים. כי אם אתה רוצה בד משי, אתה קונה שאריות. אין להם יכולת להצליח, כי אין להם יכולת לייצר? אני יכול להכניס מעצבים לעולם האופנה בחוץ לארץ. עם הידע שלי אני יכול להכניס אותם למקומות הנכונים, אבל צריך המון כסף כדי שתוכל למכור את המראה שהכנת. כשהתחלתי לעבוד עם דורית בר אור היינו צריכים לעבור מ-40 סמפלים ל-120 כדי להציג את הלוקים ברחבי העולם. אלו דרישות שקשה לעמוד בהן".
אז למה בכלל לעשות שבוע אופנה?
"כדי שהאופנה הישראלית תחלחל. הקהל בארץ מסתובב בקניון, הוא לא חשוף לכל מה שהאנשים האלה עושים. צרפתים אוהבים ללבוש אופנה צרפתית; בריטים אוהבים ללבוש אופנה בריטית... בארץ הקהל שבוי בחלומות על חוץ לארץ. הצלחה, אם היא מבוססת פה, רק אז תוכל לפרוץ החוצה. ישראל צריכה תעשיית אופנה. היא יכולה להיות מעצמה. העולם רק מחפש דברים חדשים".
היית מרוצה משבוע האופנה הקודם?
"בסך הכל הוא היה מוצלח. היה מה לשפר ותמיד יהיו לי אלף ואחת תובנות. המציאות בישראל שונה, אבל אני חושב שהולך להיות מאוד מעניין. זה יהיה מלוטש יותר משנה שעברה, מבחינת המיקום, המסלול, מבחינת התכנים בתצוגות. אבל יש מגבלות. לוח הזמנים צפוף או הדוגמניות שהייתי רוצה שיקחו חלק. בחלומות שלי הייתי רוצה בנות יותר תוססות".