'שקוף' היה אחת המגמות המשמעותיות שנצפו בשני שבועות האופנה המקומיים, וכמעט אין מעצב שלא נתן דעתו לעניין החושף. אבל שקופה גם העובדה שהפיצול בין שני היזמים, מוטי רייף ואופיר לב, פגע באופנה הישראלית. במידה רבה, כל אחד מהאירועים יצא נפסד מהעניין, וסביר שבכוחות משולבים התוצר היה יכול להיות עוצמתי פי כמה.
מבחינת היקף ההשקעה, האירוע של גינדי ורייף הוכיח מה בכוחו של כסף לעשות. מרחב התצוגות היה מפואר בכל קנה מידה גם בהשוואה למסלולים בפריז או מילאנו ומעוצב בפזרנות, עם קישוטי זהב, נברשות ובארים עמוסים בוודקה. גם העטיפה שהקיפה את כל אחת מהתצוגות הייתה מוקפדת, עם מוזיקה שנרקחה בדייקנות על ידי מרסלו בורלון, ועם קטעי וידאו ושלל אפקטים שנוצרו בעזרתו של אסף זיו.
הקשרים האישיים של רייף עם תעשיית האופנה, הביאו לכך שחלק הארי של המעצבים המשמעותיים בארץ, בחר להציג באירוע שלו. התוכן בשבוע האופנה גינדי תל אביב היה טוב פי כמה בהשוואה לאירוע המתחרה, הן מבחינת רמת הקולקציות שהוצגו, עיצובי השיער והאיפור (עליהם הופקד מיקי בוגנים) והבשורות שיצאו ממנו, לרבות התצוגות של אלון ליבנה, סמפל ושי שלום. אין מה לעשות יש מספר מוגבל של יוצרים מוכשרים בכל קהילה, ורייף זכה ברובם. ואם מתבוננים על מכלול התצוגות הזה (ומתעלמים מתצוגת הפתיחה המבזה והקרקסית), האופנה הישראלית מסתמנת מבעדו, באופן שחורג מכל אמת כמובן, כמו שאופנה צריכה להיראות - חסרת בעיות ממשיות. מזוויות מסוימות אפילו היה אפשר לדמיין לרגע קצרצר שיש לה את כל הכלים לכונן מעמד שווה לאנטוורפן.
מנגד, האירוע של לב הוכיח מה בכוחם של חסות רשמית מטעם המדינה והעיר, ושיתוף פעולה עם שבוע האופנה מילאנו, לתרום. אמנם המסלול היה צנוע וקטן פי כמה, לא היו חגיגות יוצאות דופן ורף המעצבים היה נמוך באופן משמעותי, אבל היו בו דברים אחרים - כסף שהושקע מטעם משרדים ממשלתיים ועיריית תל אביב, אשר יצר מחויבות מסוימת מצד המערכת המדינית לאופנה; תצוגה של מוסקינו, שעם כל הפגמים האדירים בה, הצליחה למשוך את תשומת ליבה של תקשורת האופנה הזרה; וכמובן מכלול לא קטן של עיתונאים מרחבי אירופה שסייעו להתרחשות לזלוג אל מעבר לגבולות הארץ (ונעדרו ברובם מהאירוע של גינדי ורייף).
כאמור, למרות אפקט ההיי המוצדק ברובו שהותיר אחריו שבוע האופנה גינדי, הפיצול הזה רע לאופנה הישראלית. מילא שזו תעשייה קטנה מידי בשביל שני אירועי תצוגות מתחרים, ומילא שנוצרה היררכיה המחלקת את המעצבים לטובים ולטובים פחות, כל אחד משבועות האופנה האלה הדגיש את מה שאין בו; הראשון, את הפאר והמעצבים הנכונים ואת הצורך של אופנה בספונסרים נדיבים; השני, את הגיוס של הערוצים הממשלתיים והעירוניים. אחרי הכל, ביום שגינדי יבואו אל סיפוקם הפרסומי, גם אם זה בעוד שלוש שנים, מי ידאג לאירוע הבא? הרי אין בקבוצת הנדל"ן דאגה כנה לאופנה, יש שם דאגה לקניון (וכאן נפתרת הסוגיה מה עשה המותג האמריקאי אמריקן איגל בלוח התצוגות ומדוע היה ראוי להתעלם מתצוגת האופנה הזו, המקדמת רשת אופנה שכורה תהום של ג'ינסים ב-199 שקלים מתחת לרגלי המעצבים המקומיים). החוכמה היא לבנות תשתית לאירוע קבוע, רשמי, על זמני ועל פוליטי, ולא לכונן אירוע חד פעמי ומפואר.
פיצול שבוע האופנה הזה גרר גם כיסוי תקשורתי לא שווה בחלק מגופי התקשורת (מבלי להיכנס לשאלות ברורות של חסויות, פוליטיקה וממון). היקף הסיקור שזכה לו שבוע האופנה תל אביב, והבאזז הכללי, היה רחוק למרבה הצער מהיקף הסיקור האינטנסיבי של שבוע האופנה גינדי תל אביב. מוזר, משום שבסופו של דבר שבוע אופנה אינו נמדד בתפאורה, יפה ומכובדת ככל שתהיה, אם כי בתוכן (ואולי כדאי לחשוב על כך, שדווקא החלשים זקוקים לחשיפה, גם אם הביקורת עליהם חיובית פחות בסופו של דבר).
ודווקא בנקודה זו, יש להלל את עבודתם של לב ורייף. אין זה משנה מאילו כוחות הם מונעים (נקמה, אגו, אידיאולוגיה או כלכלה), בסופו של יום, בחודשיים האחרונים, האופנה הישראלית עשתה כותרות (ולא רק הודות לרכילות עסיסית וספקולציות אודות הפיצול העסקי בין המפיקים). עכשיו, צריך לדאוג לאחד אותן לכותרת אחת משמעותית. אחרי הכל, האופנה המקומית לא זקוקה להשקעה גדולה כל כך כמו 6 מיליון השקלים של גינדי בשביל לעלות על המסלול; היא צריכה הרבה פחות מכך.
הסיקור המלא של שבועות האופנה לקיץ 2013 בתל אביב:
כל תצוגות שבוע האופנה תל אביב
כל תצוגות שבוע האופנה גינדי תל אביב