חמישי. שדרות רוטשילד תל אביב. השעה עשר וחצי בבוקר. ילד תועה עוצר אותי ומבקש ממני לעזור לו למצוא את הכלב שלו שאבד במורד השדרה, מה שגורם לי לאחר בעשר דקות לסטודיו של גדי אלימלך, עד לא מזמן סטייליסט מוערך ובשנתיים האחרונות מעצב מוערך אף יותר. אני נכנסת לבניין המגורים התל אביבי, מדחיקה את חוסר הכימיה שלי עם מעליות ישנות וקלסטרופוביות, ומטפסת בה עד לקומה הרביעית.
"ככה את מאחרת ביום העבודה הראשון שלך?", גדי שואל בחיוך עם קריצה ועורך לי סיור מזורז בסטודיו החדש. הוא "הזהיר" אותי מראש כי הוא התעורר עם התקף אלרגיה, ושהסטודיו מבולגן כי הוא רק סיים את המעבר לכאן בשבוע שעבר. אני חושבת לעצמי שאם בלקסיקון שלו לסידור המדוגם הזה הוא קורא בלגן, מעניין איך הוא יגיב למראה הדירה שלי. אולי לא חובה לבדוק.
שני מזגנים החליטו לעבור לעולם הבא דווקא בבוקר הקדם-שרבי הזה, אחד מהם נמצא בחדר המדידות שעוד מעט יתמלא בכלות עתידיות והאימהות הביקורתיות שלהן. תעשו את המתמטיקה לבד. "זה לא מה שיעצור אותנו", נוסך גדי ביטחון ומוודא עם הילה מנהלת הסטודיו שטכנאי המזגנים אכן בדרך. בנימה זו אנחנו מתחילים לעבוד.
בדיוק הגיעו לסטודיו הצווארונים מחיתוך הלייזר מבית המלאכה בדרום העיר. גדי בורר צווארון אחד, נכון לעכשיו, מדובר בעיטור ענק גיאומטרי מבד, שבשלב מאוחר יותר ישולב בשמלת ערב ויתן לה את הטאץ' שגדי הפך משכבר לסימן ההיכר שלו. אנחנו מניחים אותו על הסקיצה שהוא צייר מבעוד מועד בשביל לסמן בסיכות עבור התופרת, ובין שניהם מניחים שכבת טול שקופה ועדינה. על פניו זו לא נשמעת משימה למחוננים מוטורית, אך במציאות מתברר כי זו והמשימות שיזרמו בהמשך הן מלאכת מחשבת של דיוק וקפדנות.
הילה מוסרת שהגיעו לקוחות וגדי ניגש לקבל אותן בחדר המדידה. הוא מותיר אותי בידיה הנאמנות של הדסה שלדבריו עושה בסטודיו הכל. הדסה מתחילה ללמד אותי את אמנות השיבוץ. במבטא צרפתי שיפיל כל פרנקופיל חובב מהרגליים, היא מסבירה לי את חשיבותה של הדייקנות בזמן שיבוץ אבני החן בבגד. הדסה לוקחת מזרק שקוף ומוזגת לתוכו דבק אלסטי וחזק. אני מתבוננת באופן המעודן שבו היא מזריקה נקודות מיניאטוריות של דבק על גבי מה שעתיד להיות שמלת כלה זוהרת. לאחר מכן היא מתחילה לשבץ חרוזי פנינה באמצעות מקל שעווה דקיק.
הדסה מעבירה אליי את השרביט ואני מנסה להתחקות אחריה. לנוכח כפות ידיי שמזכירות בגודלן ידיים של נערת בת מצווש פוחזת ולא של בחורה מבולבלת בת 27, אני משוכנעת שאצלח את המשימה בכבוד. כבר בחרוז הראשון אני מצליחה לחרב את שובל הניקיון האסתטי שהדסה השאירה אחריה. "לא קרה כלום, הכל בסדר", הדסה מרגיעה אותי עם המבטא הקסום שלה ומסדרת את התקלה. בשביל לסבר את אוזניי שלא מדובר בעניין של מה בכך, היא מספרת שכבר היו שמלות שהשיבוץ שלהן, כל אחת, ארך יום שלם.
בנימה הסיזיפית הזו, אנחנו חוזרות אל חדר הגזירה. לפני חמש שנים עשיתי קורס מזורז של תפירה, ובו גם למדתי לשרטט גזרות ולגזור. כאן על בטוח אהיה יותר מועילה, אני אומרת לעצמי בלב אך מתבדה מהר מאוד. הדסה מראה לי סקיצה של שמלת ערב שחורה. היא מצביעה על הפרויקט הבא שלנו הדש והשרוולים.
אנחנו מניחות את שרטוטי הגזרה על הבד השחור והחלק שמשחק איתנו תופסת. אנחנו מסמנות את קווי הגזירה בדייקנות, כך שגם הפעולה הזו ממשיכה את המנטרה של קודמותיה נחישות ורגישות. ואז הגיע הקץ'. בשביל שהחבר'ה האלה יעמדו כמו שצריך, אנחנו צריכות להוסיף יריעת פליזלין שתייצב אותם. אנחנו מקפלות את יריעות הבד ומניחות ביניהן את הפליזלין הדביק, גוזרות ומדלגות בקלילות אל חדר התפירה והגיהוץ.
תוך כדי המאמץ המשותף, אני קצת לועסת להדסה את הראש, והיא מספרת שעלתה ארצה לפני ארבע שנים. היא מאוד צעירה, בת 23, ובסך הכל תיכננה לנסוע לטייל עם בת דודתה בארץ הקודש. הן התאהבו בישראל ונשארו כאן. הדסה למדה תדמיתנות במשך שנה כמעט בקורס של משרד התמ"ת ומאז היא עובדת בסטודיו של גדי. היא מגיעה לכאן ארבע פעמים בשבוע מירושלים, ומבחינתה זו המשפחה שלה.
בעוד שאנחנו ניגשות להרים את מגהץ הקיטור המאסיבי, שלומית התופרת עדיין באותה פוזיציה רכונה מלפני שעה. אז גיהוץ, מה יכול להיות כבר מאתגר כאן? אז זהו, שהגיהוץ הזה אינו מתקרב לשום אימג' של בטי דרייפר או ברי ואן דה קאמפ שיש לכם בראש. הבדים עושים לנו טיזינג מדי פעם, וממאנים בתוקף לזרום עם המגהץ. בכל פעם שנוצר קמט קטן, אנחנו נאלצות להפריד בין השכבות של סנדוויץ' הבדים והפליזלין שהרכבנו, להניח מחדש ולהעביר עליהן את המגהץ פרום דה טופ. האדים הרותחים ממלאים את החלל בערפל לוהט, אנחנו הופכות את הבד ומגהצות מהצד השני, בשביל שאחרי זה לא יווצרו בועות אוויר. ככה זה כשעובדים על שמלה בשווי אלפי שקלים. אין מקום לפקשושים.
בינתיים בחדר המדידה גדי מסיים את המדידה האחרונה בסדרת המדידות של שלוש אחיות. אחת מהן מתחתנת, אבל גם השתיים האחרות החליטו להיעזר בשירותיו. גדי עיצב לכל אחת מהן שתי שמלות. אחת האחיות מודדת את שמלת הערב השחורה שלה בפעם האחרונה. הם מחליטים ביחד שצריך להדק את חגורת המותן ולקצר מעט את אימרת השמלה. הם עוברים לעקב האכילס - המחשוף. ללקוחה היה חשוב להקפיד על לוק שאינו חושפני מדי לאור הנציגות המסורתית שתפקוד את האירוע. גדי הקשוב הינדס את השמלה בהתאמה, אך משהו עדיין מציק לו בעין. הפיתרון הוא בדמות עיטורים עדינים של אבני סוורובסקי בצבע השמלה. "גדי, הבנת בול מה שרציתי", מתמוגגת הלקוחה ומבקשת ממנו אישור סופי. "לא הייתי עושה שום דבר שאני לא מרוצה ממנו, את יודעת", הוא משיב לה בחיוך רוגע.
שתי נשים נכנסות לפתע לסטודיו, אם ובת, ומתחילות לדפדף בשמלות התלויות. גדי מבקש ממני לקרוא להילה מנהלת הסטודיו לקבל אותן, חשוב לו להקפיד על פרטיות במהלך המדידה. הילה מושיבה אותן בכניסה לחדר על ספת גובלן ישנה שמזכירה לי את ספת המטופלים של פרויד. למען האמת, כשגדי נמצא בחדר הזה עם לקוחה, מערכת היחסים ביניהם אינה כל כך שונה מאשר זו של מטפל ומטופל. הוא אוזן קשבת לרחשי ליבה של הלקוחה, הוא מפרק כל מיני התנגדויות ומטענים שהיא מביאה איתה מהבית, ובדרך כלל צריך גם להתמודד עם היחסים שלה עם האמא. בול פסיכולוג.
הילה יוצאת מהחדר וניגשת לפינת הקפה במטבח. אני הולכת בעקבותיה. בזמן שהיא מוזגת כוס מים, היא מספרת שעד לפני שנתיים היא בכלל עבדה בשיווק. היא נרשמה ללימודי הסטיילינג שגדי מעביר, והכימיה שהתפתחה ביניהם הייתה כל כך חזקה עד שהיא הפכה ליד ימינו בסטודיו.
אני מתוודה בפניה שציפיתי לאווירה קולוסאלית של "השטן לובשת פראדה" פינת "אגלי בטי", אחת על כמה וכמה כשמדובר ביום עקור מזגנים. הילה מצחקקת ומגלה כי הסטודיו הוא 180 מעלות מהתדמית הקפריזית שאופפת לא פעם את תעשיית האופנה. מדובר בצוות קטן מימדים גדי, היא, שלומית, הדסה ותדמיתנית שלא נכחה היום. מדהים איך צוות של חמישה אנשים מסוגל לייצר פנטזיות בשר ובד על בסיס יומיומי בכזו יעילות ובכזו אווירה אינטימית-משפחתית, כך שגם אם מתאמצים ממש חזק, עדיין לא נשמע ולו קול צעקה חלושה אחת במסדרונות.
אני חוזרת לחדר המדידה. ברקע פסקול נוסטלגי של שברי רגעים שיכורים ממסיבת הרווקות הפרועה בשבוע שעבר. סשן המדידות מסתיים וגדי מתפנה לקבל את האם והבת שהמתינו בסבלנות לדייט הראשון שלהן עמו. הבת רק אחרי לידה, והן מחפשות שמלות לאירוע הברית. חוש האינטילגנציה הרגשית המפותח של גדי נדרך מיד. הבת מודדת שמלת קוקטייל בצבע טורקיז. גדי חושב שכדאי לקצר אותה, האמא חושבת שצריך קצת להאריך. הבת מתחבטת אם אולי בכלל ללכת על שמלה שחורה עם זהב. גדי מייעץ ואומר שזה אולי קצת אובר-דרס לאירוע צהריים, ושבכלל אולי כדאי לחשוב בכיוון של שמלה בגזרה רפויה. האמא מציעה לה שמלה לבנה. גדי ניגש להביא את סרט המדידה בזמן שהאמא מתחילה להתביית על שמלה עבור עצמה.
אני מתלווה אליו ושואלת אותו לאן נושבת הרוח לעניות דעתו והוא משיב לי: "אין בגד שיש עליו קונצנזוס. כשכלות מגיעות עם מלוות, תמיד יש להן מה להגיד. אני מאוד אוהב נשים דעתניות, אבל בסופו של דבר הכלה ואני מקבלים החלטה יחד, אחד על אחד". אני מחזירה אותו לדימוי הפסיכולוג שעלה בי קודם לכן, והוא מסכים אבל מסייג: "הרבה פעמים זה יותר מורכב. טיפול אצל פסיכולוג זה תהליך ארוך, ופה התשובות צריכות להיות מיידיות ומדויקות".
