"ההיפסטר, לעומת זאת, היה כבר מישהו בעבר" ציין במשפט חד ומבהיק מרק גרייף במאמר שפרסם בניו יורק מגזין בשנת 2010, שנשא את הכותרת "מה היה ההיפסטר?". ספק אם כוונת הכותב הייתה להצביע על האופן בו היפסטרים, בצורתם המוכרת בעשור האחרון - שכונות פרברים נוסח ויליאמסבורג בברוקלין, משקפיים כבדים וחיבה יתרה לכל שמץ ניחוח של אלטרנטיבה - משחזרים טעמים מן ההיסטוריה. גם אם חברי תת התרבות, ששואלים שפמים מלפני חצי מאה, מכנסי ג'ינס הדוקים משנות השמונים ורוח אינטלקטואלית וינטג'ית למכביר, אינם זרים לרעיון העבר, המטרה של גרייף הייתה להצביע על הקשר בין טיפוסי הג'אז בשנות הארבעים של המאה הקודמת לאלה הנושאים כיום את שם המותג בגאון.
אלא שהמותג 'היפסטר' יצא מפרופורציה, ונעשה מתת תרבות לקטנית המתנגדת אז ועכשיו - לזרם המרכזי, לזרם מרכזי בעצמה. "כשאנחנו מדברים על ההיפסטר העכשווי", הוסיף, "אנחנו מדברים על טיפוס תרבותי שצמח ב-1999, ושנהנה מתקופת צמיחה צרה עד 2003, ואז התנקז לתוך מרק של תת תרבויות".
האופנה, מתוקף היכולת המופלאה שלה להבין בין האין לאאוט, מעודדת מרקים מסוג זה ברוחב יד ומשליכה לתוכם קורבנות נוספים מקבוצות תרבות אחרות. בשלוש השנים האחרונות נשלל המטען האידיאולוגי של ההיפסטרים החדשים, הכמהים לאמנות עירונית עצמאית, והם נעשו לחזות שיטחית וממכרת; האהדה שלהם לפריטי יד שניה, מעושנים ומרופטים במידה מודעת, שנועדה לסמל אותנטיות ודבקות באופנה איטית מהמקובל כיום, תורגמה על ידי מעצבים ורשתות אופנה לסגנון פסבדו-היפסטרי מובהק, שהלך והשתכפל במהירות. כפי שציין דן פלטשר במאמר שפורסם ב-2009 בטיימס "כשחנויות כמו אורבן אאוטפיטרס החלו לייצר כמויות של שיק היפסטרי [המתבססים על בגדים חדשים שנראים כיד שנייה ל.ש.], הממלכה ההיפסטרית נעשתה לחלק מהמיינסטרים בתרבות". חסרי זיקה אמיתית לתת התרבות, אימצו את סממניה. מגישי טלוויזיה עוטים את משקפי הקרן המרובעים, כשנערות ונערים חסרי כל השכלה מקפידים ללבוש חולצה מכופתרת ומשובצת מעל למכנסיים שנקטעים בגלגול בקו הקרסול. תוכנית ריאליטי בתפאורה תקופתית.
כעת האבולוציה של הסגנון, שהגיעה לכדי מיצוי, פועלת שוב. מכל עבר צצים טיפוסים נבדלים שאפשר לכנות אותם 'ניאו-היפסטרים'. כפי שממחישה הסצינה המתגבשת בשכונת המארה העליון בפריז, או בשכונות הסמוכות לתעלת סן מרטן באותה העיר, מיקומים הנמצאים בסמוך למרכזים אופנתיים שהתמסחרו, זהו זן מפותח ומבודל של טיפוסים אמנותיים ממעמד הביניים. היפסטרים שגיבשו מודעות מעמדית, המכירים בכוחם ובניראות המלוטשת שלהם; במקום חזות אגבית ומחוספסת, מיושנת בכוונה ואוניברסיטאית, שנעשתה כאמור לממוצעת והמונית, הם מבטאים עם התבגרותם כמיהה בורגנית לאותנטיות על ידי התקשרות לזרמי עיצוב ואמנות עכשוויים ואליטיסטיים שהמשותף להם הוא מוטיב של שבירה מעודנת של הצורות המוכרות. ואם ההיפסטרים העדיפו לדון בתוכן על חשבון הצורה (אם כי פרדוכסלית הם נראו בסופו של דבר כצבא מהונדס), הרי שהניאו-היפסטרים, המשמרים את אותם ערכים עדינים של מרד, מבקשים להפוך את היוצרות האלו ממש.
היפסטרים, שנתונים כעת בתהליך הכחדה מסיבי, הוקסמו מהעבר, מחולצות טי כעורות ואירוניות לכאורה וממאורות וינטג'; ניאו-היפסטרים כגלגול המשלב בין האינטלקטואל ההיפסטרי חובב השוליים ליאפיות משכילה - מקדשים את החדש ואת תרבות הלייף סטייל. את האמת שהייתה טמונה במכנסי הקורדורוי מהסיקסטיז, הם מוצאים כעת במעצבים צעירים יותר ובמותגים שכוללים בתהליך השיווק שלהם פלטפורמות נרחבות של תקשורת אינטרנטית, רשתות חברתיות ומוזיקה, המשמרים את הבידול הדק שלהם בספירה העירונית. בקיצור, הניאו היפסטרים הם היפסטרים ממותגים היטב.
חנות הקונספט הפריזאית החדשה The Broken Arm, המשלבת בין פרטי אמנות, אופנה ובית קפה שמגיש מנות בנוסח כריכי עוף המתובלים בקציפת דלעת, היא מקדש ניאו-היפסטרי מובהק. בניגוד למתחרות ותיקות כקולט, שייחודיותן כבר הספיקה להתאחות עם הסביבה, היא מתמקדת פחות בבתי אופנה אגרסיביים ופחות בזיקה לאופנת רחוב; במקום זאת היא מעדיפה מותגי ביניים ומעצבים נוסח פטריק ארוול, קנזו, קרבן, כריסטוף למייר או רף סימונס. שלא במקרה, בסמוך אליה נפתחו בוטיקים קטנטנים, מקוריים ומובחנים (כמו אחד שכל תכולתו שחורה וספק גותית) או מזללות אסייתיות המקפידות שלא כמזללה - על כל פרט אפשרי בהגשה.
ההוכחה הניצחת לקיומו של זרם היפסטרי חדש קשור לא רק למקום, אלא גם לתמורות המתחוללות באופנה עצמה. בניגוד להיפסטרים, שביססו חלקים נרחבים מהסגנון האישי שלהם על אירוניה (כולל חולצות טי עם ציטוטים, אימוץ של מראה בוגר בכוונה או סמלי לוגו של מותגים ישנים), הניאו-היפסטרים פוזלים אל מבע שאוצר בתוכו מוזרות אקסצנטרית מודעת לעצמה, חתימה מיתוגית ודגש על חזות אולטרה-מודרנית המשקפת את רוח הזמן. עליוניות קופסא, בגדים בחלוקה גראפית עזה ושימוש בצבע עז והדפס הם חלקים קונקרטיים מהשפה המתגבשת.
לראייה, המיתוג המחודש של קנזו, בית אופנה צרפתי שהוקם בשנות ה-70 וכיום נתון לשליטה של צמד המעצבים הומברטו ליאון וקרול לים, נשען על פניה מודעת לאותו קהל יעד, גם אם התוצר הסופי מסחרי למדי. עם בלוג אינטרנטי אקסצנטרי, חיבור לאמנים אוונגרדיים וקולקציות שופעות דיטיילים ביזאריים בכוונה, שיש בהם את אותה קריצה מוזרה המבדילה אותן בנועם מתנשא מהזרם המרכזי, הם מממשים את האג'נדה המתפתחת של היפסטרים שגיבשו לעצמם מקום קונקרטי בעולם.
קנזו כמובן לא לבד, אלא דוגמא קלה להוכחה. גם המותג הטרי של קבוצת H&M, שזכה לשם & other stories, מבקש ללכוד את אנשי העיר המדוברים כאן ומספק הוכחה לחלון ההזדמנויות הסגנוני שנפרץ כעת. המחירים יקרים יותר מרשת האם, טווח המוצרים כולל קוסמטיקה ואופנה והבגדים עצמם מורכבים יותר וכוללים את כל הסממנים שנפרטו מעלה; סממנים, שכולם נועדו להצביע על טעם מתוחכם, המכיר את העולם ומתרחק ממנו בו זמנית.
לסיכום אפשר לדבר על לנה דל ריי. כיצד הכוכבת השנויה במחלוקת קשורה לכל הזרם הניאו היפסטרי? היא במידה רבה תולדה שלו ומשמשת עבורו פרזנטורית נאמנה. דל ריי משווקת תחת הילה של מוצר עצמאי ובמעטה של אסתטיקת אינסטגרם מעורפלת, המבדלות אותה מכוכבות אחרות, אולם מצד שני היא מחוברת הדוקות למותגי אופנה עכשוויים והסטייל האישי שלה פחות נוסטלגי מכפי שניתן לחשוב בתחילה. היא אף משחקת את משחק הכוכבות במלואו ומקפידה להופיע בכל אירוע נחשב ועל כל שטיח אדום. שני הקצוות בפרסונה הפומבית שלה מבהירים מדוע היא נתפסת על ידי רבים כל כך כזיוף, כמישהי שקורצת לערכי המרד והשונות של ההיפסטרים, אבל לכאורה לא נאמנה להם כלל. זהו בדיוק הסיפור של הניאו-היפסטרים.