העיקר הבלינג: סרט חדש של סופיה קופולה על סגידה לידוענים והאופנה שלהם

מאז סרטה הראשון כבמאית, סופיה קופולה ביססה את מעמדה לא רק כיוצרת מוכשרת. הבמאית – שגם משמשת לעיתים כתסריטאית, שחקנית ומפיקה - נודעה גם כבעלת חיבור משמעותי לאופנה. במילים אחרות, פאשניסטה אמיתית. כל חמשת הסרטים שביימה עד כה, כמו גם וידאו-קליפים ופרסומות, כוללים פן אופנה דומיננטי מוקפד. החל מאופנת שנות ה-70 המאופקת בסרט 'חמש נערות יפות', דרך האופנה התקופתית המרהיבה ב'מארי אנטואנט' ועד האופנה הקליפורנית-ממותגת של סרטה החדש 'בלינג רינג', ההלבשה בסרטיה זוכה לתשומת לב ניכרת מצידה. אבל גם מחוץ למסך, מי שנולדה למשפחת מלוכה קולנועית (היא בתו של הבמאי הדגול פרנסיס פורד קופולה), הפכה להיות גם יקירת עולם התעשייה. הקריירה שלה באופנה החלה בגיל 15, עם עבודה כעוזרת לקרל לאגרפלד בשאנל. אחר כך, ב-2002, מרק ג'ייקובס בחר בה להיות פני הבושם החדש שלו 'בלאש'. שבע שנים מאוחר, הוא אף הזמין אותה לעצב תיק על פי העדפתה ללואי ויטון. אגב, היא עצמה נוכחת דרך קבע בשורות הראשונה של תצוגות בירות האופנה ומפגינה סגנון מקורי המעיד על הבנה ועדכנות בכל הנוגע לאופנה.

'בלינג רינג', העולה אצלנו הערב (חמישי) הוא עוד סרט עם לא מעט אופנה של קופולה. הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי, עוסק בחבורה של חמישה מתבגרים מקליפורניה שפרצו לבתי ידוענים בתקופה שבין אוקטובר 2008 ועד אוגוסט 2009 וגנבו פריטי אופנה ומזומנים בערך של כשלושה מיליון דולרים. קורבנות החבורה נבחרו כיוון שנתפסו כאייקוני אופנה בעיני הפורצים הצעירים ובדרך כלל היו נשים. "בעיקר בגלל שנשים רוצות דברים של נשים", כפי שהסביר ניק פרוגו, הבחור היחיד בחבורה המקורית. מידע על מיקום ובתי הכוכבים והזמנים בהם הסלבריטאים נעדרו מהם (למסיבות, פרמיירות, וכדומה) הם מצאו ב'גוגל מפות', רשתות חברתיות ואתרי רכילות בהם גלשו בקביעות. הפריצה הראשונה התרחשה כאשר מנהיגת החבורה רייצ'ל לי, מי שצוינה בספר המחזור של בית ספרה לשנת 2007 כ'מתלבשת הטובה ביותר', החליטה לחדש את המלתחה שלה. אולם מה שהחל כמשחק נועז וחד פעמי, ונבע מהערצת ידוענים והאופנה שלהם, מהר מאוד הפך לפשע מאורגן מתמשך מפתה וממכר שמטרתו חיקוי המראה של גיבורי מדורי רכילות. אופנת-על הייתה למקור מסוכן של השחתה וניוון.

מרבית הגנבות התקיימו בביתה של פריס הילטון, שנפרץ מספר פעמים (היא נהגה להשאיר מפתח מתחת לשטיחון הכניסה). זה המקום לציין, שכוכבת הרילאיטי אף העמידה לרשות הפקת הסרט את הבית לצורך הצילומים. בסרט אפשר לראות בקלות כיצד חדר הארונות האותנטי גדוש באינספור פריטים של אופנת עלית; נעליים, תיקים, תכשיטים ושמלות ערב וקוקטייל מנצנצות. מסתבר שהחמישה - שהכירו והעריצו שמות מותגים ובתי אופנה מפורסמים - ידעו לזהות מידית את הפריטים שעליהם יכלו רק לחלום והם גנבו מה שרצו לעצמם. לפעמים מכרו את הסחורה הגנובה בסכומים פחותים בהרבה מערכם בשוק. את הכסף שהרוויחו הוציאו על בילויי פרא במועדונים טרנדיים בשדרת הוליווד - מסניפים קוקאין, לבושים במיטב באופנה וחשים עצמם כמו מוזמנים למסיבת יום הולדת אקסקלוסיבית של הילטון בלאס וגאס.

אבל במקרים רבים חברי החבורה שמרו את הגניבות לעצמם ועשו בהן שימוש חופשי ללא כל חשש. לעתים, באופן מטופש, הם אף העלו לרשתות חברתיות תמונות שלהם מאובזרים באופנה הגנובה-יקרה. בסופו של דבר החמישה נתפסו הודות לתיעוד מצלמות אבטחה, הועמדו לדין ונענשו במאסרים של שנה עד ארבע שנים ובקנסות גבוהים. זה המקום לציין, שהסרט של קופולה מבוסס על מאמר נרחב אודות הפרשה במגזין ווניטי פייר.

בנוסף להילטון, קורבנות נוספים היו מייגן פורס ובריאן אוסטין גרין, אורלנדו בלום ומירנדה קר, לינדסי לוהן (אייקון אופנה נערצת), אודרינה פאטרידג', רייצ'ל בליסון ועוד. גניבת האופנה מבתיהם המפוארים והבלתי מאובטחים בעליל הייתה הזדמנות לגעת לרגע באבק כוכבים, גם אם הם רק כוכבני טראש-ריאליטי. מצויידים במזוודות, חברי החבורה גנבו כל מה שלבשו אליליהם ופשוט נמצא במקום. על פי רשימות המשטרה, נגנבו פריטי ביגוד, לנז'רי, אקססוריז, בישום ואיפור של לובוטין, שאנל, גוצ'י, בלמיין, ורסצ'ה, טיפאני, דולצ'ה וגבאנה, קרטייה, פראדה, מרק ג''יקובס, דולצ'ה וגבאנה, ברברי ואיב סן לורן. לאקדח, שנתקלו בו במקרה, לא נמצא שימוש מלבד משחקי איום ילדותיים. כלומר, כל עוד לא מדובר באופנה, לא ממש היה להם מושג.

התאווה לאופנה לא קשורה לפרקטיקה. פעם אחת, ניק הבחור בחבורה, לא עמד בפיתוי וגנב עקבי לובוטין בוורוד פוקסיה. הסרט לא אומר במפורש אם מדובר בגיי או לא, אך ניתן להסיק כי ללא ספק, ממש כמו חברותיו, הייתה לו חולשה רצינית למותגי על. מאוחר יותר הנעליים נמצאו על ידי שוטרים מתחת למיטת חדרו.

כמו בכל סרטיה של קופולה, גם 'בלינג רינג' בוחן דמויות עם הפרעות מסוימות שלכאורה אין דבר רציני בחייהם שאמור להטרידם, אך בכל זאת מצויים באופן קבוע במצב של אי שביעות רצון וצורך במילוי פערים. הפעם, אי שביעות הרצון נבעה מתחושות שעמום של בני נוער מהוואלי הקליפורני וכפועל יוצא של הריחוק מאור הזרקורים והפערים בין הארונות שלהם, לארונות הכוכבים. מעניין לגלות, שלמרות התרחבות והתעשרות הארונות הללו בעוד ועוד פריטי מעצבים יקרי ערך בעקבות הגניבות, תחושת הריק שלהם נותרה בעינה. אולי מפני שמרבית הפריטים שהם גנבו היו ממותגים, יקרים, אך לא ממש הכי יפים או ייחודיים. הם לא היו מודעים למסורת או אומנות בתי אופנת על ולפריטי האופנה שגנבו לא הייתה להם כל משמעות בעיניהם מלבד מחירם הגבוה והקשרם היחצ"ני; הם נגנבו פשוט כי נראו על פריס הילטון או מייגן פוקס ב-TMZ. גם כוכבי הסרט, מלבד אמה ווטסון (במבטא אמריקאי משכנע ובהופעה מעניינת), אנונימיים למדי. אבל כולם מגלמים בהצלחה את הדמויות האמיתיות, על היוהרה, הנרקסיזם והטיפשות שהשתלטו על חייהם, ובעיקר את היותם סאקרים של מותגים וידוענים.

'בלינג רינג' מזכיר במיוחד את 'מארי אנטואנט' של קופולה, וזאת על רקע תמת המטריאליזם המוחלט וההצגה הפטישיסטית של פריטי אופנה בסרט, במיוחד נעליים ותיקים במחירי שיא. בעוד ש'מארי אנטואנט' עסק בניוון וניכור בחצר ורסאי של טרם המהפכה הצרפתית, 'בלינג רינג' עוסק בתרבות בני נוער בת ימינו המבוססת על צריכה מופרזת והערצת ידוענים על המונעת, הרבה פעמים, מסגידה לאופנה שלהם. אופנה שבני נוער יכולים רק לחלום עליה, לדבר עליה, להעתיק אותה, אך לא בהכרח להיות בעלים שלה. לא באופן חוקי מכל מקום.

זה המקום לציין, שסופיה קופולה לא שופטת כאן ואין בסרט חלוקה ברורה של מבצעים וקורבנות, שחור ולבן. הטשטוש הזה משכיח מן הלב את הנסיבות החמורות ואת ההתדרדרות מוסרית של החמישה לטובת תשוקה לתיק בירקין לבן, כמו זה שנגנב על ידיהם בקלות שלא תיאמן.