השקיעה החורפית של אמצע דצמבר מכסה את תל אביב בשמיכה סמיכה וכהה, שנשקפת ממרפסת דירתו הבורגנית של ג' (35). את הקומפוזיציה המסוגננת מפלחת רתמת עור חושפנית, זרועה בניטים ואבזמים מאסיביים, שעוטפת את החזה החלק שלו כמה שעשוי להיראות כאנטיתזה מושלמת לפרצופו הנאה והנערי וליצירות האמנות שמקשטות את קירות דירתו בקפידה. ג' אמנם יותר בקטע של בגדי ספורט, אבל גם עור יכול לשרת את הפטיש שלו.
בהגדרתו הרחבה יותר פטיש מתקשר אל פולחן חפצים. בהגדרה הצרה יותר, שנעשתה גם למשמעותו העיקרית של המונח בתרבות הפופולרית, פטיש מתייחס לעונג המיני ולתאווה המופקים מאופני התלבשות מסוימים, מפריטי אופנה ומצורות התנהגות וגישה המתקשרים אליהם. הזרמים הפופולריים יותר כוללים אופנת עור, גומי, ספנדקס, אך יכולים להיות למעשה כמעט כל דבר, כשהסיפוק קשור אל עצם הלבישה והמגע.
ומה עושה ג' עם פטיש בתל אביב? ובכן, הוא הגיע לארץ לפני כשנה מגרמניה. את סצנת מסיבות הפטיש - כלומר מסיבות המבוססות על קוד לבוש מוגדר, ומתארגנות סביב בליינים החולקים תאווה דומה - הוא גילה לראשונה במסיבות גייז בברלין לפני עשר שנים, באמצע שנות העשרים לחייו. שם מדובר בתת-תרבות פורחת במיוחד, המקבלת ביטוי במועדוני הלילה ובחנויות יעודיות, וכוללת חוגגים מכל קצוות המגוון האנושי והעדפות המיניות.
למרות האינסטינקט הראשוני, שסביר להניח גם קשור אל תוארה של ישראל כארץ הקודש, ג' גילה עם הגעתו ארצה כי גם בתל אביב מתנהלת סצנת פטיש. אמנם קטנה יותר, מבויישת יותר ועצורה יותר, אך ניכר שהיא הולכת ומתגבשת בהתמדה - במסיבות נושא, ברשתות חברתיות, בחנויות המיועדות לבגדי פטיש ואפילו בשיחות סלון לגיטימיות.
איך הפטיש שנתפס עד לא מזמן, ובהרבה מקומות עדיין נתפס כסטייה, הפך לשיח חברתי על מיניות משוחררת וסובלנות כלפי האחר? את הקרדיט לפיתוח הסצנה המקומית מעניק ג' בעיקר לאדם אחד תומאס שמש, הידוע בעיקר כתומאס, וכדמות דומיננטית בקהילה הגאה בכלל ובסצנת הפטיש בפרט. תומאס (40) ייסד את ליין הפטיש הגדול בישראל "BEEF", שפונה אל גברים, כבר לפני חמש שנים.
טרום ימי ה-"BEEF", אפשר לומר שסצנת הפטיש לא ממש התקיימה, לפחות לא בפומבי, אלא בדלתיים סגורות בין ארבעה קירות. מתוך שאיפה ליישר קו עם בירות העולם, עם זריקה של אופי ישראלי מבעבע, תומאס יצר קוד שהתחקה אחר מסיבות דומות בחו"ל. הערב החדש שהציע כלל קוד לבוש, מוזיקה ברמה בינלאומית, סרטוני וידאו מושקעים ואפילו מסרים פוליטיים-חברתיים.
בתחילה, ליין המסיבות הזה התגבש בשוליים, במועדונים קטנים; כעת, הוא הפך לתופעה. תומאס מצביע על עובדה ברורה בשנים האחרונות, ובדגש על השנה החולפת, הסצנה מתעצמת. לראייה, המסיבות שלו גדולות יותר, הנושאים קיצוניים יותר, הבליינים מעיזים יותר בלבושם והסקס (ופטיש תמיד משלב בין בגדים, מין והתנהגות) מוחצן יותר.
"היום יש הרבה יותר נוכחות של פטיש במסיבות אבל עדיין הלגיטימציה היא תהליך, זה לא קורה ביום אחד", מסביר תומאס. "אנשים מרגישים בטוחים יותר ושלא שופטים אותם, כשיש יותר אנשים לבושים לידם. אין סלקציה ואף אחד לא בודק אותך, כל אחד מקבל את עצמו ובגלל זה מקבל גם את הזולת. אנשים מתלבשים היום גם למסיבות יותר מיינסטרים ולא רק למסיבות של ה-'BEEF' ואף אחד לא אומר להם על זה כלום, וזו ההצלחה שלנו שגרמנו לפתיחות כלפי האחר".
עם זאת, הוא ער להבדלים הברורים בין מה שקורה עכשיו בישראל, לבין מה שקורה מעבר לים. מסתבר, שעור וגומי, מזרמי הפטיש הפופולריים ביותר בעולם, נפוצים כאן פחות. "גילינו במשך השנים שלאור האקלים הישראלי והיצע החנויות המצומצם, התחומים הכי חזקים בעולם הפטיש המקומי הם הצבאי, הספורט וקעקועים ממש מנת הלחם היומית שלנו בתור ישראלים שעושים צבא, ונחשפים הרבה לשמש, מה שמאפשר לחשוף הרבה עור ושרירים. יצרנו ממש תת-קהילה ששלמה עם הפטיש שלה. הבאנו את זה לרמה שמותר לדבר על זה, להראות תמונות של אקט פטישיסטי ושל לבוש פטישיסטי".
"עולם הפטיש בנוי על לבוש", מצביע תומאס על הקשר המיתי שבין אופנה, פטיש וחברה. "ברור לי שעדיין יש חוסר של חנויות פטיש ובייבוא של בגדי פטיש לארץ, אבל יש הרבה יותר פתיחות לפטיש, וכהיקש מזה, גם לכל מיני דברים אחרים. הרשינו לעצמנו להתקרב לעקרונות של הקהילה ולא רק לעשות שמח, אלא להביא מסר של שוויון ופלורליזם. אם בהתחלה היו סטיגמות שזה מאוד ריקני ומיני, או שהסטרייטים התייחסו לזה כסטייה אז היום ממש מחפשים אותנו ורודפים אחרינו".
סטרייטים, קינק ומארי אנטואנט
מי שהעלתה את אופנת הפטיש לדרגה של אמנות היא דנה ברק (32), מעצבת אופנה והבעלים מזה 8 שנים של בוטיק האופנה האלטרנטיבית והפטיש NOX, הממוקם ביפו. במקום, לצד עיצובים נורמטיביים יותר, נמכרים מגפי ברך דוקרניים, נעלי פלטפורמה מבריקות ובגדי עור. ברק אף תופרת במקום פנטזיות לפי הזמנה אישית.
"כבר הזמינו ממני בגדי פטיש מורכבים בסגנון מארי אנטואנט ממש עם חצאית הקרינולינה ושאר הפרטים בעלות של 2,000 שקל", מספרת ברק. היא גם מנמקת את הלוגיקה שמאחורי הבחירה במינוח של 'אופנה אלטרנטיבית' לעומת 'אופנת פטיש': "אנחנו מדינה קטנה ואין מספיק אנשים בשביל לעשות משהו ייחודי לכל נושא, אז אנחנו מרכזים את הכול תחת הכותרת 'אופנה אלטרנטיבית'. יש לנו קצת מכל דבר וזה ממש מגניב, כי אפשר לראות בגד וויניל פטישיסטי ולידו שמלת נקודות ורודה. זה המכלול הזה - בתוך הפטיש יש המון סגנונות. אין דבר אחד שהולך יותר ודבר שהולך פחות, כל אחד והפטיש שלו. הקהל אגב הוא לא בהכרח כזה שהולך למסיבות, יש גם לקוחות שמעולם לא הלכו למסיבת פטיש והם מחפשים בגדים לשימוש ביתי".
הפתיחות שהתגבשה בקרב הגייז, זולגת החוצה. מסתמן שהיא מאפשרת גם לאנשים הרואים עצמם שייכים לקהילות אחרות להתבטא באמצעות בגדים וחפצים. בחצי שנה האחרונה הוסיפה ברק עיסוק נוסף הפקת ליין מסיבות הפטיש "קלאב קינק" שמתקיים אחת לחודש. בניגוד לליין ה-"BEEF" של תומאס, הליין של ברק פונה לקהל משולב של סטרייטים והקהילה הגאה, מתוך מטרה ברורה של לשמור על תמהיל מאוזן בו אף קהילה לא מתבלטת יותר מאחרת. כל מסיבה מארחת 400-500 חובבי פטיש, כאשר מלבד הרחבה המרכזית ישנם גם איזורי ישיבה, חדרי חושך שמאפשרים לפטיש להפוך מפנטזיה לאקט של מציאות, הופעות חיות ואטרקציות בדמות אקרובטים או רקדנים מקצועיים.
אם בקרב גייז נושאי הפטיש, לפחות בארץ, מצומצמים יותר, הרי שבמסיבות של ברק הפרשנות רחבה יותר. המסיבה האחרונה שקיימה ברק הייתה בסגנון לילות ערב על טהרת הגלביות, המטפחות והאלמנטים המוזהבים, והכל בקונוטציה מינית כמובן. הכניסה בג'ינס אסורה לדוגמא, וכמו כן אין כניסה לבגדי קז'ואל או חולצות טי מודפסות. לפני כל מסיבה מפרסמת ברק את קוד הלבוש המצופה לפרטי פרטים, ואת ההיתרים המיוחדים שניתנים הפעם.
"הסצנה של הגייז שונה לחלוטין מהסצנה של הסטרייטים. אצל הסטרייטים אין איזה קונצנזוס, להפך כל אחד מנסה להיות מיוחד. כמובן אבל שהגברים הסטרייטים פחות משקיעים. הנשים הן יותר משקיעניות, למרות שיש גברים שיכולים להפתיע ולהשקיע בטירוף. הקהילה של הסטרייטים מאוד התפתחה בעשר השנים האחרונות, אבל עדיין יש אנשים שהם שנים בקהילה ולא מבינים למה צריך להתלבש לפי הדרס קוד".
אבל ברק מתעקשת. "הכניסה היא בבגדי פטיש. אם כל אחד יבוא ויכנס עם איזה בגד שהוא רוצה לא יהיה שום ייחוד למסיבה. אנחנו שולחים הביתה את מי שלא לבוש בהתאם", היא מסבירה. "ככה זה גם באירופה. שם יותר מחמירים ואפילו אוסרים על כניסה בבגדי בד, מותר רק עור או דמוי עור. כשלקוחות שלי נוסעים למסיבה בחו"ל אני ממש בודקת לפני כן מה הדרס קוד, בשביל שלא יהיה מצב שאני מעצבת להם בגד שהם לא יוכלו להשתמש בו. זאת בועה ששונה מכל דבר שאנחנו מכירים".
להשקיע אלפי אירו בפטיש אחד
למרות היצר, אין שום דבר אגבי בתרבות הפטיש. כפי שאפשר להבין, כניסה אל קהילת הפטיש מצריכה היערכות והשקעה כלכלית, רעיונית ופיזית. כאשר חוזרים אל דירתו של ג', ומבקשים ממנו להציג את האוסף הפרטי, אפשר להבין את היקף המחויבות לדבר. כאמור, הקטע של ג' הוא פטיש ספורטיבי, מה שמתבטא באוסף מפואר של 50 פריטים במכנסוני טריינינג קצרצרים עם שרוכים לאורך כל המפשעה, רצועות גומי עם מגני כתפיים ואבזמים מטאליים, רתמות מגן מעור וניטים, ובגדי גוף צמודים וחושפניים שהם טייק אוף על בגדי המתאבקים "סינגלט" שמם.
"אני חושב שהתחלתי להתלבש למסיבות כשהתחלתי להרגיש יותר ביטחון עם המראה שלי, שאני יכול להראות קצת עור ולהבליט חלקים בגוף שלי", מסמן ג' היכן התחיל החיבור שלו לפטיש ומסביר מדוע דווקא בגדי ואביזרי ספורט. "זה סובב הרבה סביב המראה וזה עוזר להחצין אותו. הדימוי של ספורטאים הוא של אנשים חטובים ואטרקטיביים והוא מעורר קונוטציה של גברים שנוגעים אחד בשני. אולי בגלל זה הפטיש הזה כל כך פופולארי בארץ. ביחס לפטישים האחרים, הפטיש הזה נחשב הכי תמים. בברלין זה הרבה יותר הארדקור יש הרבה עור וגומי, מה שפחות עובד בתל אביב. הפטיש של הספורט נחשב יותר כמו משחק מקדים".
ג' מטפח את הפטיש שלו ברצינות. עד כה הוא השקיע באוסף שלו כמה אלפי אירו, כאשר את רובם הוא קונה מחנויות מקוונות או מחנויות פיזיות כשהוא מבקר בברלין. ג' הוא לא יחיד. הוא עצמו מכיר משקיענים שילכו לתפור אצל חייט מכנסי עור ב-500 אירו במסגרת הפטיש שלהם. למזלו, ובניגוד אליהם, הוא הצליח למצוא חלק לא מבוטל מהגרדרובה שלו בחנויות ספורט.
אין מקום לקניות אימפולסיביות. כשג' קונה פריט חדש, הוא תמיד מחשב מכף רגל ועד ראש ובודק לאילו נעליים וגרביים הוא יכול להתאים את הרכש. בישראל כמו בישראל, הכול הרבה יותר מאולתר. ג' אומר שאפשר להבדיל בקלות בין חובבי פטיש מקומיים לתיירים, בעוד שהאחרונים מתלבשים באופן מהוקצע ומדויק, הישראלים מאלתרים עם רתמה שקנו ומכנסי ג'ינס גזורים הום-מייד. ככה זה בשוליים.
ובכל זאת, אי אפשר לומר שתל אביב היא ברלין, וגם לה יש עוד הרבה מה ללמוד כדי להשתחרר. "בחור המסיבות הרגיל אולי ירגיש מבויש מכל החשיפה הזו. לפעמים כשאני הולך למסיבה רגילה לבוש ככה, אני מרגיש בעיקר מבחורים צעירים שהם חשים בחוסר נוחות לידי, אפילו גייז", מתוודה ג' וחושף כי למרות כל הפתיחות וההתפתחות של הסצנה בארץ, השוליים עדיין נתפסים כמוקד מאיים. "הסצנה פה עדיין קטנה ויש לי חברים שמעדיפים לנסוע למסיבות בחו"ל, איפה שאף אחד לא מכיר אותם. הרבה אנשים פה צבועים. הם חוגגים, הולכים למסיבות סקס פרטיות ומפלרטטים אבל הם לעולם לא יודו במיניות שלהם או בזה שיש להם הרבה שותפים מיניים. להיות גיי בישראל זה יותר מקובל כשאתה מאמץ אורח חיים סטרייטי בדמות ילד מאומץ או כלב, אבל אם אתה הולך כל סוף שבוע למסיבה עם פרטנר אחר אז זה נתפס כזנותי. לפלרטט זה בסדר, אבל סקס זה עדיין טאבו".