לכפר על חטאינו בסטייל: סרטי אופנה מומלצים ליום כיפור

בווידיאו: הטריילר ל"גיליון ספטמבר" האגדי - הצצה מרתקת לנעשה במערכת האופנה המשפיעה בעולם.

העבודה על גיליון ספטמבר עב הכרס של מגזין ווג לוקחת חודשים. עובדים עליו עשרות אנשי צוות והוא מערב דוגמניות, צלמים, מעצבים, מפרסמים ועוד. העורכת המיתולוגית אנה ווינטור אוחזת באישיות אגרסיבית הדורשת מאחרים עבודה קשה, אבל גם מעצמה, והיא גם מחייכת לפעמים. המנהלת הקריאטיבית גרייס קודינגטון, האחראית על כל היופי הסוחף במגזין מזה שנים, הייתה בעצמה דוגמנית יפהפייה פעם, והיום (2007, שנת הפקת הסרט, ליתר דיוק), היא בערך האדם היחיד במערכת ווג שמעז לחלוק על ווינטור.

הסרט התיעודי "גיליון ספטמבר" מספק הצצה נדירה ותקדימית למערכת המגזין, ומשקף את מאבקי הכוח הסמויים מן העין, קשיים ולחצים הכרוכים בעבודה שם. בסרט משתתפים בגיחות קצרות גם מעצבים, דוגמניות וצלמים מרכזיים בתעשייה כמו ג'ון גליאנו, אוסקר דה לה רנטה, ז'אן-פול גוטייה, ניקולא גסקייה, קרל לגרפלד, סטפנו פילאטי, וירה וונג, קוקו רושה, שאנל אימאן, לילי דונלדלסון, פטריק דמרשלייה, סטיבן קליין, מריו טסטינו, דיוויד סימס ועוד. הסרט זמין לצפייה חינם בוואלה! VOD.

צעירה יפהפייה וחסרת ניסיון עם שאיפות בדוגמנות מגיעה לעיר הגדולה על מנת לנסות את מזלה, ונאלצת להתמודד עם צידו האפל של עולם הזוהר. נשמע כמו משהו לא חדש שכבר טופל בקולנוע. אבל מה שקורה ב"שדים ודוגמניות" הוא תקדימי. למעשה, מדובר בסרט אימה. "עשיתי מספיק סרטים על אלימות של גברים", הסביר במאי הסרט ניקולס וינדינג רפן ("דרייב") את האלימות פה מצד נשים וכלפי נשים במסגרת עלילה מאיימת ורוויית מתח. הקהל שצפה בסרט בהקרנת הבכורה בפסטיבל קאן, הגיב חלקו במחיאות כפיים וחלקו בקריאות בוז.

בדומה לכך, גם הביקורות לסרט היו קוטביות; "אליגורה תפלה ואיטית" ו"מגוחך וילדותי" מצד אחד, ומנגד: "יצירת מופת", ו"חזון נועז". מה שכן, קשה להישאר אדישים לאווירה האפלה והמסקרנת, לצילום המרהיב, לקומפוזיציות המרשימות, למשחקה המשכנע והנוגע ללב של אל פנינג בתפקיד הראשי, לפסקול זוכה פרס פסטיבל קאן ועוד. בהשתתפות כריסטינה הנדריקס, ג'נה מלון ודוגמנית העל אבי לי בהופעה כנה ומבטיחה. (הסרט ניתן לצפייה בתשלום ב-VOD של ייס, אך לצורך צפייה ביום כיפור יש להזמין מראש).

דיאנה ורילנד, עורכת מגזיני האופנה המשפיעים ווג והארפר'ס בזאר, ואחת מאושיות האופנה של כל הזמנים, עומדת במרכזו של "דיאנה ורילנד: העין חייבת לנדוד". הסרט מתאר את השינוי המרכזי שהיא הובילה בעיתונות האופנה - החיבור לתחומי תרבות אחרים כמו מוזיקה, קולנוע ואמנות בעיקר בשנות ה-60 וה-70, וגם מספר על ילדותה המיוחסת, משפחתה, חוג חבריה וקולגות.

כמו כן, מציג הסרט את אישיותה הססגונית והחמה ומביא כמה מאמירותיה הבלתי נשכחות שהבהירו את מקומה של האופנה בחייה: "דבר לא שווה ליוקרה של פנינים, זכרו אותן תמיד", "הביקיני הוא ההמצאה החשובה ביותר מאז פצצת האטום", "אני מתעבת נרקיסיזם, אבל אני בעד גנדרנות", "יותר מדי טעם טוב יכול לשעמם", וכמובן, "האם יש משהו מעבר לאופנה?"

גבריאל "קוקו" שאנל, חלוצה בעולם האופנה המודרני, הציגה במהלך הקריירה הארוכה שלה בבית האופנה הצרפתי שייסדה עיצובים אלגנטיים, מחמיאים, פשוטים ונוחים - לנשים שלא צייתו למוסכמות הזמן. תרומתה של מי שהקדימה את זמנה ניכרת עד היום.

בגילומה של אודרי טוטו, היא מוצגת כאן ברגישות ובמלוא מורכבותה, במיוחד שאנל הפרטית והלא ממש ידועה, כולל ילדותה הדלה, ראשית הקריירה שלה, החידושים שהובילה באופנת נשים ויחסיה עם גברים. באופן ההולם הפקה צרפתית העוסקת באייקון האופנה העל-זמנית, עיצוב התלבושות, השיער והאיפור כאן יפהפה. מעצבת הביגוד בסרט זכתה בפרס סזאר, האוסקר הצרפתי.

הוא נחשב למוביל הן בתחום האופנה המוכנה ללבישה והן בתחום אופנת הקוטור, ובכלל לאחד מגדולי מעצבי האופנה במאה ה-20. איב סן לורן, מי שעמד בראש בית האופנה שייסד ב-1961 עד פרישתו ב-2002, הוא במרכזו של "איב סן לורן: אמנות של אהבה". סרט תיעודי זה, המסופר מזווית ראייתו של פייר ברז'ה, שותפו (לחיים ולעסקים) של סן לורן, סוקר את דרכו של המעצב המוכשר בתעשייה, העיצובים האיקוניים, המוזות, ההישגים, אוסף האמנות (שנמכר פומבית עם מותו)ויחסיו עם מקורביו.

הסרט אף נוגע בצדו האחר והפחות ידוע של המעצב; חרדות, דיכאונות, בדידות, התמכרויות לסמים ואלכוהול ועצב אינסופי. "התהילה הביאה לו סבל. רק פעמיים בשנה, בסיום הצגת הקולקציה שלו, הוא היה מאושר. אבל זה לא נמשך זמן רב. הוא היה מוצא מקלט בעצב ובבדידות שלו. אלו היו חייו". מתאר כאן ברז'ה את דמותו המורכבת והאניגמטית של סן לורן. בין המשתתפים ניתן לראות דמויות מרכזיות בחייו של סן לורן כמו קתרין דנב, לטיציה קסטה, קרלה ברוני, לינדה אוונג'ליסטה, מיק ג'אגר, ניקולא סרקוזי, אנדי וורהול ועוד. הסרט נבחר לזוכה פרס המבקרים בפסטיבל טורונטו, והוא זמין לצפייה חינם בוואלה! VOD.

אוקיי, הספר היה יותר טוב, אבל בסרט יש את אן האת'ווי הצעירה והמתוקה, הרבה אופנת-על משגעת (גם עשור לאחר הפקת הסרט), וכמובן את מריל סטריפ האחת והיחידה כמירנדה פריסטלי, עורכת אופנה אימתנית - בת דמותה של אנה ווינטור. והיא מרתקת פה בכל סצנה, במיוחד בזאת הבלתי נשכחת של ריאיון העבודה המרושע של המועמדת הבלתי אופנתית לתפקיד עוזרת זוטרה. את השחקנית הבריטית אמילי בלאנט, שבימים אלו אפשר לראות ב"הבחורה על הרכבת", תראו בהופעה משכנעת בתפקיד העוזרת "הראשונה".

הסרט מבוסס כידוע על רב המכר באותו השם מאת הסופרת היהודיה לורן וייסברגר, שעבדה כשנה כעוזרת במשרדה של אנה ווינטור, "השטן". הגרסה הקולנועית הצליחה הן קופתית והן בקרב המבקרים. למרות שהעלילה עוסקת בתעשיית האופנה, אין פה הופעות אורח רבות של אנשי אופנה בתפקיד עצמם. לפי שמועה עיקשת, הסיבה לכך היתה החשש להכעיס את אנה ווינטור. אבל מעצבים רבים איפשרו שימוש בשמם ובעיצוביהם, מה שהפך את מלתחת הסרט לאחת היקרות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. עם יציאת הסרט, ווינטור הודתה כי היא מצאה שהוא מהנה למדי. היא אף הגיעה לבכורה בניו-יורק, אם כי סירבה להצטלם עם מריל סטריפ על השטיח האדום.

בשנתיים-שלוש האחרונות, בתי אופנת-על רבים נפרדו ממעצביהם הראשיים. נדמה היה כי אף מעצב לא מצליח להחזיק מעמד יותר מכמה שנים ספורות באותו מקום. הסיבות המשוערות לכך היו מגוונות, אך שתיים תמיד חזרו בהקשר זה: האחת היא לחץ עבודה רב והאחרת היא מחלוקות עם בעלי המותגים. הסרט התיעודי "דיור ואני" מספק הצצה לאחורי הקלעים של בית האופנה היוקרתי בזמן תהליך העבודה על הקולקציה הראשונה של ראף סימונס לבית האופנה. תוך כדי, ניתן להבחין בקשיים בהם הוא נתקל - מה שככל הנראה נכון לגבי עבודתו של כל מעצב בבית אופנת-על היום - הלחץ להציג מספר קולקציות בשנה וההתנהלות המורכבת מול בעלי המותג, לקוחות ונושאי התפקידים השונים בבית האופנה.

סימונס משמש היום כידוע כמנהל הקריאטיבי של קלווין קליין, אבל עבודתו במשך שלוש שנותיו בדיור זכתה בדרך-כלל לשבחים, במיוחד קולקציית הבכורה שהייתה קולקציית קוטור לסתיו/חורף 2012/13 בהשראת סילואטות איקוניות שהציג כריסטיאן דיור בשנות ה-50. הדרך לקולקציה, כפי שאפשר לראות בסרט המרתק הזה, לא הייתה קלה.

במרכזו של "קרול", עיבוד לרב-המכר "מחיר המלח" (1953) מאת פטרישה הייסמית', עומד סיפור אהבה לסבי משכנע ואופטימי, אבל קסמו של הסרט נובע לא פחות מהאופנה המוקפדת בו. קייט בלאנשט מגלמת כאן את קרול, אישה נשואה מניו ג'רזי המתאהבת בתרז (רוני מארה), בת 20 ומשהו בדרכה לגילוי עצמי. השתיים מוצאות את עצמן תוך זמן קצר במערכת יחסים רומנטית כנה ועמוקה.

לצורך הרכבת המלתחה המרשימה של שתי הכוכבות - אלגנטית ויוקרתית של בלאנשט ובוהמיינית וצעירה יותר של מארה - מלבישת הסרט סנדי פאוול, מעצבת תלבושות זוכת שלושה פרסי אוסקר, עיצבה את הביגוד ורכשה פריטי וינטג' על בסיס הפקות אופנה ומודעות ממגזיני אופנה מאותה תקופה. בלתי נשכח הוא כמובן המעיל של בלאנשט בסצנת הפגישה הראשונה והמכוננת עם תרז: מעיל פרווה ממוחזרת בגוון חום בהיר ייחודי (שפאוול כינתה "מעיל פרוות בלונד"), כפפות עור בגוון בז' תואם השמלה, כובע, צעיף, שפתון ומניקור בגוון אדום-אלמוגי - מראה אלגנטי שהבליט את זוכת האוסקר היפה והגבוהה יותר מהרגיל.

התכשיטים בסרט, שעוני היד העדינים וסיכות הדש (פריט פופולרי ביותר אז), הם פריטי וינטג' אותנטיים. הנעליים עוצבו על-ידי פראגמו על בסיס דגמי בית האופנה האיטלקי. התחכום האופנתי של קרול משחק תפקיד באפיל הכללי שלה בעיני תרז שנראה כאילו עדיין מחפשת את הסטייל שלה. בסופו של יום, הן סוג של הפכים משלימים. כך או אחרת, מדובר בהלבשה קולנועית מופלאה שזכתה בצדק למועמדות לאוסקר.

בסתיו 1994 נערכו צילומי "קלולס", סרט התבגרות המבוסס חלקית על הספר "אמה" מאת ג'יין אוסטן, שיוצריו לא היו מודעים אז להשפעתו העתידית. הסרט, עם אלישיה סילברסטון בתפקיד הראשי, סיפר על שר הורוביץ, נערה מיוחסת מבוורלי הילס שאופנה ושופינג היו כל חייה, אבל גם מעשים טובים כמו "מייקאובר" לנערה חדשה בבית-ספר ושידוך בין שניים ממוריה. "קלולס" הפך לסרט קאלט, ונודע כמדריך הישרדות בתיכון עבור הנערה המתבגרת. הוא גם נחשב לפורץ דרך בשל מספר סיבות: עגת הנוער המדוברת והמקורית, חדשנות טכנולוגית בדמות טלפונים סלולאריים קטנים במיוחד יחסית לתקופה, ומעל הכל - סגנון הבגדים מאת מעצבי הניינטיז כמו גוטייה, דולצ'ה וגבאנה, קלווין קליין ואזדין אלאיה ("like, a totally important designer") שנראה היום רענן ומחמיא והיה מאז לאיקוני.

במיוחד נותרה זכורה חליפת חצאית המשבצות הצהובה של שר, אבל לא פחות אפודות הסריג, גרבי הברך, חצאיות המיני עם רכיסת הכפתורים הקדמית, נעליים מטאליות, שמלה אדומה קטנה, שמלות קלווין קליין שבקושי שם, בנדנות, כובעי בארט וכובעים מוזרים בכלל. הניו-יורק טיימס כינה את הסרט "תצוגת אופנה מתמשכת ומהנה", ומגזין ווג קבע שזהו סרט השנה. המסקנה: אופנה היא חשובה מאין כמותה, או whatever.

אומרים שתעשיית האופנה מטורללת, שכולם פה מסוגלים לדבר שעות על נעליים או על גוון ליפסטיק חדש, שוויכוח על זווית הכובע של דוגמנית בהפקת אופנה עשוי להגיע לקרב אמוציות עמוקות וטונים גבוהים, שהדוגמניות לא אוכלות, שהמעצבים מקשקשים על השראות מדומיינות, שכולם מעתיקים מכולם, וביגוד עולה הון תועפות ללא הצדקה. הסאטירה של רוברט אלטמן, "משהו ללבוש", שצולמה בזמן שבוע האופנה של פריז, מציגה תמונה המתיישבת פחות את או יותר עם התפיסות הללו על התעשייה, שלא תמיד נאמנות למציאות.

הסרט מקבץ יחד צלמים, מעצבים, עורכי מגזינים, כוכבי קולנוע וכתבים, חלקם בתפקיד עצמם. יש פה צלם מתנשא שכולם רוצים לשכור את שירותיו, שני נאהבים זקנים מרומא, מעצב סנוב שמגלה שהדוגמנית האהובה עליו בהריון, קניין טרנסג'נדר ושני עיתונאים אמריקאים שמבלים את זמנם באלכוהול וסקס.

השורה התחתונה: אופנת-על היא ההמצאה המטופשת ביותר של האנושות. בהשתתפות ג'וליה רוברטס, טים רובינס, קים בייסינגר, סופיה לורן, מרצ'לו מסטוריאני, סטיבן ריאה, רוזי דה פלמה, שר, ועוד. למרות הביקורת על התעשייה, בסרט יש תצוגות אופנה בלתי נשכחות בהיסטוריה של הקולנוע, כולל כמובן הסצנה האחרונה עם תצוגה של דוגמניות מטופפות על המסלול בעירום מלא.