די לבגוד

לפני כמה שבועות ישבתי בבר תל-אביבי עם חברה שלי וניגשו אלינו שני בחורים. ברגע שהתחלתי לדבר עם ארי ידעתי שהוא נשוי - כנראה סוג של חוש שישי שפיתחתי לאחר שכל-כך הרבה גברים נשואים התחילו איתי בעבר.

הוא אמר לי: "זה לא מה שאת חושבת".
"מה זאת אומרת"? שאלתי.
"אני לא בוגד באשתי, או משקר לה. היא יודעת בדיוק מה אני עושה. היא מסכימה ועושה את אותו הדבר", הוא מסביר לי, וממשיך: "נישאנו בגיל צעיר מאוד ויש לנו שני ילדים מקסימים... אנחנו חיים באושר, אבל את יודעת... אחרי 10 שנים הרגשנו שהיה חסר לנו משהו".
"אתה עדיין מאוהב בה"? שאלתי אותו.
הוא התחיל למלמל משהו על זה שאי אפשר לאהוב את אותה אישה במשך 10 שנים, אבל שהיא עדיין אימא של ילדיו ואשת חייו.

אני מתקשה להבין מדוע זוגות פונים לאלטרנטיבות שכאלה במקום להתגרש. יתרה מזאת, אני לא יודעת עד כמה אשתו של ארי באמת מסכימה ושלמה עם הסיטואציה הנוכחית או שפשוט לא הייתה לה ברירה אלה להסכים.

מבלי להישמע פמיניסטית הדוקה, אני בטוחה שגברים בוגדים הרבה יותר מאשר נשים. נתקלתי במספר רב יותר של גברים בוגדניים מאשר נשים – מן הסתם, מי שמתחיל איתי זה הציבור הגברי, אולם גם בסביבה האישית שלי, אני תמיד שומעת על גברים שמספרים על הזיונים שלהם מן הצד וכמעט ולא את הנשים. הסקרים מעידים על כך שאחוז הגברים הבוגדים הוא פי שניים מאשר אצל נשים. חשוב לזכור שאחוז הנשים הבוגדניות נמצא במגמת עלייה ב-20 שנים האחרונות. לדעתי הבגידה הנשית נובעת מהבגידות האינסופיות של הגברים יחד עם שחרור האישה. קיימות אינספור תיאוריות על המניעים לבגידה הגברית כשלבגידה הנשית כמעט ואין הסברים.

התיאוריה הפופולרית ביותר אומרת שהגבר הוא פוליגמי מטבעו. הוא רוצה להפיץ את הזרע שלו כמה שיותר, על מנת לוודא שיהיו לו כמה שיותר צאצאים, להבדיל מהאישה המונוגמית, שרוצה שגבר אחד יפרה אותה ויישאר איתה לנצח על מנת להגן עליה ולעזור לה בגידול התינוק.

תיאוריה פרוידיאנית אחרת טוענת שגברים זקוקים לאישור מתמשך שהפין שלהם עדיין מתפקד כראוי. הסבר נוסף הוא ההפרדה שהגבר עושה בין אהבה לתשוקה – לאהוב משמעותו לשים את האישה במקום של כבוד, כשבתשוקה ובמין האישה הופכת לאובייקט. הדיכוטומיה הזו, בין אהבה לתשוקה, יוצרת מצב בו הגבר אוהב את אשתו, אך חושק בפילגשו.

הנתון המדאיג והמזעזע ביותר הוא העלייה בבגידות בקרב הנוער וכן בקרב זוגות צעירים שטרם נישאו. למה להישאר יחד ולבגוד? הרי אין ילדים, אין נישואין, לפעמים אפילו לא גרים יחד ועדיין מעדיפים לבגוד ולשקר כדי לשמור כביכול על "זוגיות", מאשר להיפרד.

ייתכן ואני נאיבית, אך אני עדיין מאמינה באהבה ובנאמנות. אני סבורה שאם אוהבים אפשר לגדול יחד ולחדש את התשוקה באופן תמידי. לא חייבים לבגוד כדי להתרגש! פשוט לא צריך לקחת את השני כמובן מאליו ותמיד לנסות להבין אותו ולהיות קשוב לצרכים שלו. אם האהבה באמת נגמרה, אז עדיף להיפרד ולהתחיל פרק נוסף, אך יש לזכור, שכיום יש נטייה ברגע שמשהו לא עובד לזרוק ולקנות חדש. אני חושבת שבמקום לבגוד או להתגרש עדיף קודם לנסות ולתקן את ה"שבור".

נכון, עוד לא הייתי נשואה 10 שנים כמו ידידי ארי ובכל זאת, יש לי תחושה פנימית שביום שאתאהב וזה יהיה הדדי, ונבחר לבלות את חיינו יחד ולהביא ילדים, נהיה נאמנים אחד לשני!