לפני שנתיים, החליטה ליאת גינזבורג, בגיל 41, פשוט לעזוב הכל. וזה לא מעט, כי המילה "הכל" במקרה שלה, כוללת את משרתה כמורה לאמנות, את היותה משוררת ששיריה פורסמו במגזינים שונים כבר מנעורים ואת עיסוקה בצילום. במקום החבילה הזו, שאותה היא מכנה "כבדה מדי", פתחה ליאת את כל הקופסאות הקטנות שאספה במשך חייה והוציאה משם חרוזי וינטאג' צבעוניים ויפים, אותם היא שוזרת היום לשרשראות הנעות מהסולידי לאקסטרים.
בתחילת התהליך שבו הפכה ממורה משוררת לאמנית חורזת, ניסתה את מזלה בעבודה עם מתכות. התכשיטים שיצרה היו סולידיים ובעלי אופי מונוכרומטי. היא נחלה הצלחה. "רזילי" התלהבו והיא החלה לעבוד איתם באופן שוטף וגם למכור באופן קבוע בשוק האקססוריז.
שנה וחצי לקח לה לנקות את עצמה מהשאיפה להיות נורמלית ולעשות דברים לפי איך שההיא רוצה ולא לפי איך שהם צריכים להיות וכך בחצי השנה האחרונה, היא התחילה לפזול לעבר חרוזי הפלסטיק הססגוניים שאספה מילדות. היא נברה בקופסאות, הוציאה אחד אחד והחלה לחרוז שרשראות צבעוניות במקום מתכות וברזלים.
"המגמה הצבעונית של הקיץ הזה, חיברה אותי בחזרה לעצמי", היא מסבירה, "עד עכשיו, נכנעתי לאיזה טרנד מונוכרומטי, ועם התכשיטים הצבעוניים, אני לא מרגישה שזה טרנד, למרות שהם אופנתיים, כי היצירה שלהם נובעת מבפנים, הם חלק מהאישיות שלי שהיא דינמית וצבעונית".
אנרגיות טובות
היום היא הולכת ברחוב עם הרבה ביטחון עצמי, סטייליסטים שנתקלים בתכשיטים שלה, לוקחים אותם לצילומים בהפקות אופנה וכך קרה שתוך שישה חודשים, זכו לא מעט סלבס לענוד את יצירותיה, ביניהם יעל בר זוהר, אסנת חכים, יאנה גור, מרינה קבישר, מרינה מקסימיליאן בלומין ואנה זאיקין.
"זה די מדהים מה שקורה", מדווחת גינזבורג, "באחד השבועות החולפים, ישבתי עם מגזין נשים וחיפשתי את התכשיטים שלי שהופיעו שם באיזו הפקת אופנה. אני מדפדפת ופתאום רואה פרסומת לגולברי שמופיע בה תכשיט שלי, אני ממשיכה לדפדף ומוצאת פרסומת של לוצ'י עם התכשיטים שלי. אני לא יודעת להסביר את זה, אבל אולי זה קשור לאנרגיות שאני מזמנת לעצמי, כי בחצי שנה האחרונה יש לי שאיפה להיות מעצבת על, אני רוצה להגיע לחו"ל, ושמה שקרה לי עם מגזין ישראלי, יקרה לי גם עם 'ווג' למשל".
בבית שהוא גם הסטודיו שלה, היא מהלכת בין ערימות של חרוזים ושרשראות. היא לא מתקמצנת על חלקים ובכל שרשרת היא משחילה המון חרוזים. "סוחרים בשוק הפשפשים שרואים אותי מתקרבת - עולה להם חיוך על הפנים. הם יודעים שאיתי זה בכמויות. אני לא קונה אחדות, אני קונה עשרות. יש סוחרים שאפילו מתקשרים אלי כשמגיע אליהם סטוק ואומרים לי 'בואי תראי, יש לי פה משהו בשבילך'".
חנות - זה לא בשבילי
הליין הקלאסי של גינזבורג עשוי פליז. השרשראות הן ברובן ארוכות, ואת חלקן ניתן להפריד ואז ליצור מהן שתי שרשראות קצרות או לחלופין שרשרת וצמיד. בולטות במיוחד בסדרת המתכות הן שרשראות בעלות תליון של חיה גדולה כמו צבי, נמר, נשר, אריה ואיילה, שאותן מנסרת גינזבורג בעצמה.
בליין שרשראות הפלסטיק ניתן למצוא כאלה ארוכות, קצרות או מתפרקות וכל חרוז בהן הוא שוס בפני עצמו. יש חרוזי דגים, פרחים, חרוזי אליפסה מחוררים וכחולים, חרוזי פרחים למיניהם וקשת הצבעים היא אינסופית.
את השרשראות המופרעות ביותר היא עושה בעיקר במחשבה על הפקות אופנה והיא תמיד מופתעת מחדש כשלבסוף הן גם נמכרות. ישנן גם כמה שרשראות אמאייל קצרות והלוק שמאגד את כל הקולקציות הוא התכתבות עם סוף שנות ה-80.
תוכניות לפתיחת חנות משלה, יש לה אבל היא לא ממהרת לנקוט בצעד הזה. "אני ציפור דרור", היא אומרת, "אני צריכה דינמיות ו'ספייס'. חנות שתהיה גם סטודיו זה לא בשבילי, בינתיים אני דוחה את הקץ"
מחירים:
שרשראות פלסטיק: 360-590 ש'
שרשראות מתכת: 120-450 ש'
להשיג ברשת חנויות הסוהו; חנויות דניאלה להבי; החנות במוזיאון א"י; גמלא", רח' דיזנגוף 150, ת"א; בוטיק המעצבים בדיזנגוף סנטר; ולרשת חנויות "רזילי" היא מייצרת ליין בלעדי.
טלפון של המעצבת: 050-5899989.