הפקות מקור

לא אומרים שמסתובב ביננו ולו צלם אופנה אחד או סטייליסט מוערך בודד, שבנה קריירה שלמה משכפולים של הפקות אופנה מחו"ל. אבל החופשיות שבה מגזינים זרים ואתרי אינטרנט עולמיים, משמשים כחומר בידיהם היוצרות של אנשי תעשית האופנה המקומית, קצת מזכירה שנים שכבר עברנו.

אם פעם מגזיני אופנה זרים לא היו נגישים אלא ליוצאים לחו"ל ולצלמי אופנה עולמיים לא היו אתרים. היום זה אחרת. אולי מספיק לשנות את גוון הצללית של הדוגמנית כדי לחמוק מתביעת זכויות יוצרים, אבל הגיע הזמן לפעול לפי ההנחה שקהל היעד הופך למתוחכם יותר וחשוף יותר להפקות זרות, וצריך להתאמץ יותר כדי להרשים אותו.

הצלמים-מעצבים-מאפרים שעבודות שהם מופיעות משמאל, לצד מקבילה זהה ממגזין או אתר זר, לא מוזכרים בכתבה הזאת בכוונה לרמז על היותם חשודים סידרתיים. להיפך. במיקרה נפלנו על חבורה של מוכשרים רצח שהקו המקורי והאישי שלהם מהווה לרוב סמן דרך לרבים אחרים מהשוק. במיקרה גם מצאנו עבודות מחו"ל שהזכירו לנו עבודות שהם חתומים עליהם. למי מהם גם האמנו שהדמיון הוא מיקרי לחלוטין. אבל העניין המרכזי הוא, שכמו שאומרים באיטלקית: קוזי פאן טוטי - כך עושות כולן.

אפילו שם יפה יש להליך הזה שרווח בתעשיית האופנה המקומית. קוראים לזה רפרנס. לקוח, מעצב, סטייליסט או צלם אוהבים הפקה או פרסומת שראו במדיה זרה, ובמקום להתייגע על רעיון חדש עושים משהו יפה כמו מה שהם ראו. כשצלמת אופנה שואלת היום סטייליסטית חדשה מאיפה היא מקבלת השראות, היא לא באמת מעוניינת שהיא תענה לה "מההוויה האורבנית". היא רוצה לדעת מאיזה מגזינים היא לוקחת.

אפשר גם לסנגר על עשייה כזאת. אף אחד לא באמת חשוף כמו אנשי התעשייה לכמות כה גדולה של מגזיני אופנה איכותיים ולמתרחש באתרי אופנה עולמיים. ואם מישהו כבר טרח, חיפש ומצא משהו מדהים ששווה לצטט, הירווחנו, והמבצע הישראלי צריך להיות מוכתר כיבואן מצטיין.

אבל כדי להימנע מאי הנעימות ולהצדיק את המוניטין כיוצר ולא כמבצע, כל שצריך לעשות הוא פשוט לשמר את הרפרנס האהוב כמקור השראה ולהתחיל לשחק איתו עד שנוצר משהו פרטי. אופציה שנייה היא להגיד בגלוי שההפקה שלך היא מחווה לפרסומת של גוצ'י.

יש מי שיגידו שצריך בין השאר לתת כבוד למשכפלים. כי הם הצליחו לעשות בתקציבים מקומיים קטנים, הפקה שמזכירה הפקה מחו"ל, שנעשית לרוב בתקציב גדול פי כמה וכמה. אבל אם יש פה כאלה כישרונות גדולים, שטובים כל כך בתאורה, צילום, איפור וסטיילינג, למה הם צריכים לדפדף כל כך הרבה במגזינים זרים?

הצלם אשל עזר שצילום שלו מופיע למעלה, סיפר שקיבל רפרנס מהלקוח כשניגש לבצע את הצילומים לקטלוג מספרת האחים בורכוב ושהציע אינספור אופציות כדי להתרחק מהמקור. "אם מדובר בהפקה מסחרית אני תמיד מציע כמה שיותר אופציות שירחיקו את הצילום מהרפרנס שהלקוח אהב" הוא מעיד "במיקרה הזה הצעתי לשמור על האווירה המסויימת שהלקוח רצה ולצלם בים המלח, הבאתי כתבה מה-W שהיה בה צילום של עץ שיוצא מחלון בית כלא והצעתי שנעשה משהו דומה. ואפילו על הסט הוצאתי פולורואידים בגוון כחול ודרמטי והצעתי אותם. אבל בסופו של דבר, אני גם צריך להתפרנס. אני אוהב ליצור משהו חדש ואני מרגיש לא נוח כשמבקשים ממני לעשות 1:1. אבל זה לא אחד הקווים האדומים שלי. קו אדום אצלי זו מיניות יתר ולצלם ילדות כלוליטות, למשל. ברור שבעבודות שאני עושה עם נטשה דנונה המאפרת למשל, שהם יצירה רק שלנו, אני גאה יותר מהכל. אני לפחות מרגיש מצויין עם זה שהעבודה שאת מדברת עליה, יצאה יפה ומרגשת וענתה על הציפיות של הלקוח".

תגובתה של לילך רוזמן מעצבת הקטלוג של האחים בורכוב: "הכתבה שמצאנו באינטרנט הינה כתבת אופנה ואנחנו הכנו קטלוג שיער. למותר לציין שבכתבת האופנה, השיער לא השתנה ואילו בקטלוג הושם דגש על השיער והוא שונה בכל פריים. לעומת הכתבה המקורית, הבגדים אינם מהווים אישיו בקטלוג שלנו. באופן עקרוני: ידוע שזה רווח להשתמש ברפרנס כהשראה לצילומי קטלוגים וקמפיינים".

המאפרת נטשה דנונה הזדעזעה לשמוע ששמה יוזכר בכתבה על השראות מהפקות בחו"ל והיא מוסרת כך: "אני יודעת שתופעת ההעתקות קיימת בארץ ונכחתי בהפקות בהן ביקשו ממני דברים כאלה, אבל אני לא עובדת לפי הנוסחה הזאת.

"יש לי עולם דימויים עשיר שנשען על העניין שלי בעיצוב פנים, בארכיטקטורה, באמנות, על השנים בהן התחנכתי בגרמניה ועל הרקע של הורי בעיצוב ובאופנה. אני תמיד מחפשת מקוריות והשם שלי ככזאת מבוסס ומוכר בענף. הנושא להפקה הספציפית שאת מדברת עליה היה מרקמים וגוונים שונים של מייק אפ: צילמנו דוגמנית עם מייק אפ לבן, אפור ושחור כשהקונספט היה צילום דיוקן עיתונאי עם פרפרים שהצלם יניב אדרי הביא ורצינו לשחק איתו. כשראיתי לאחר מכן את ההפקה בנומרו על הצילום עם הדוגמנית שצבועה בשחור, די נבהלתי, אבל אין להפקה הזאת קשר להפקת הפרפרים שלנו שהיא ייחודית. במיקרה יצא לי פעם אחת משהו דומה למשהו שכבר צולם. זה לא הוגן להכניס השם שלי לכתבה כזאת".

מחברת קסטרו שצילום לבן שלהם מזכיר צילום עם דוגמנית העל לילי קול, מוסרים: "לאור העובדה שהלבן היה אחד הטרנדים הבולטים בקיץ 2006 בכלל ובקסטרו בפרט והקונספט של הקולקציה הינו URBAN ROMANCE (אורבן רומנס) בחרנו בקו המייצג זאת הן מבחינת לבוש והן מבחינת הלוק הכולל בהפקה."

חיה ניר מכתומנטה, שאחראית לצילום השמלה השחורה על רקע פרחי הבוגנוויליה הלבנים, צילום שדומה מאד לצילום מקטלוג הקיץ-אביב האחרון של מעצבת האופנה ליטה מורטי, מוסרת: "הצלם עמית ישראלי וקובי לוי, המעצב הגרפי, אהבו את הרעיון לצלם בלילה, בחוץ כקונספט לקטלוג האחרון והמקוון של כתומנטה. הצעתי את ארסוף והם צילמו שם במגרש טניס, בחולות, בין השיחים והיה שם גם שיח בוגנוויליה. את המורטי הזאת לא היכרתי קודם כמו שהיא מן הסתם לא מכירה אותי".

וצלם האופנה יקי הלפרין, השאנן שבחבורה, חותם במייל קצר בתגובה לשתי התמונות - שלו ושל הצלם גרג קדל שהעברנו לו: " א. אז מה? ב. שלנו צולם בסטודיו. ג. שלנו יותר יפה".