הפנים שלהם - הפנים שלנו

בכניסה לתערוכה "Face of Fashion" בנשיונל פורטרט גלרי בלונדון תלויים תשעה צילומים של קייט מוס זה לצד זה, ויוצרים יחד ריבוע גדול. קורין דיי, הצלמת שגילתה את מוס כשהיתה בת 14 וצילמה אותה מאז אינספור פעמים, היא זו שאחראית גם על מקבץ התמונות הזה, שצולם במיוחד עבור התערוכה. מי שייכנס פנימה ימצא קייט צעירה ושונה, חשופה ופגיעה יותר מהיום, כזו שאלפי פנים לה: קצת ברדו, קצת טוויגי, קצת בת, קצת בן.

כאן בחוץ, אנשים מתקבצים סביב הצילומים העדכניים של מוס, ומחפשים רמז לקמטים או שאריות מפרשיית הסמים. הדיוקנאות מציגים אותה טבעית ובעיצומה של שיחה, על כל הבעות הפנים המתבקשות, והקמטים אכן נוכחים. מוס הזו מתוקה ונאה, אבל ממש לא הדיווה המרוטשת שכולנו מכירים מהקמפיינים.

מתישהו לאורך הדרך הפכו הדיוקנאות בצילומי האופנה, שמתפרסמים במגזינים או כחלק ממסעות פרסום חובקי עולם, לראי של החברה הפוסט-פוסט מודרנית. ככל ש"הדימוי" (הן במובן של האימג' והן במובן של הפאסון) תופס מקום חשוב בתודעה שלנו, כך מקבלים דיוקנאות שצולמו בידי צלמי אופנה, תוקף משמעותי ועמוק יותר והופכים מצילומי יופי ופנטזיה למסמך תיעודי.

חמשת הצלמים שמשתתפים בתערוכת הפורטרטים המרשימה הם מהמתעדים המובילים של עידן הדימוי והתדמית, הודות למערכת היחסים הסבוכה שהם מקיימים עם מושאי הצילום הקבועים שלהם, עם הדוגמניות ועם הסלבריטיז.

דרך הצגת דגימות מעבודותיהם מנסה האוצרת, סוזן ברייט, לומר משהו על התפתחות צילום האופנה אבל גם על שקיעתה של החברה המערבית.

סטיבן קליין, למשל, ידוע בצילומיו הקודרים והמטופלים, אבל אפילו הוא התעלה על עצמו כשצילם כתבת שישים עמודים למגזין "W", שבה גילמו בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי זוג נשוי מהפרברים בדיוק עם פרוץ זוגיותם המתוקשרת.

אחד הצילומים מהכתבה ההיא מופיע גם בתערוכה, ומציג את ג'ולי שוכבת על המיטה, מאופרת ולבושה בקפידה, בלוק של עקרת בית נואשת ודקדנטית, בעוד פיט, ברקע, משקה את הצמחים בגינה במין שעמום בורגני אינסופי.

הדיוקן של קליין מציג את פיט במראה לא שכיח כאיש מהשורה, במכנסיים קצרים ורגליים רזות כגפרור, ולא כסמל הסקס הבלונדי מ"טרויה" אליו רגיל הקהל.

מרט אלאס ומרקוס פיגוט, הצמד שמאחורי הקמפיינים של לואי ויטון, ידועים בצילומיהם הסוריאליסטיים והמנוכרים, אבל כשהם מצלמים את נטלי פורטמן ל"W" הם בוחרים להציג אותה באמצעות תאורה אקספרסיוניסטית, צבעוניות רוויה וצללים מודגשים כדי להנכיח פן אחר שלה – האישה הבוגרת והמודעת למיניותה, להבדיל מהנערה החמודה של פעם.

מריו סורנטי, מי שהיה צעיר ובועט בניינטיז והספיק להירגע קצת, הוקסם מאז ומעולם מפניהם של אנשים, על הפחד, התשוקה והפגיעות שהן משדרים. צילומיו טומנים בחובם את הסתירה הפנימית שמכיל צילום האופנה היום, כיוון שהם יוצרים זוהר וחותרים תחתיו בו זמנית. קתרין דנב שלו, בדיוקן מ-2003, מתפלשת על הדשא בפארק שטוף שמש ונושאת למצלמה עיניים מלאות מיאוס, שבעה מדימוי היפהפיה הנצחית בו היא כלואה.

פאולו רוברסי הוותיק, לעומתו, שואב השראה דווקא מצלמי פורטרטים קלאסיים מהמאה ה-19, כאוגוסט סנדר וג'וליה מרגרט קמרון, ומשתמש בתאורת תיאטרון ובטכניקות מסורתיות של צילום סטודיו כדי להציג סדרת דיוקנאות נטורליסטיים ושבריריים.

טילדה סווינטון, ג'וד לואו, שרלוט גיינזבורג וג'ון גליאנו, אצל רוברסי כולם כאחד מכונסים בצילומים גרעיניים ודהויים שחושפים את אנושיותם.

המהפכנית האמיתית היא קורין דיי היא, שבתחילת שנות ה-90 הכניסה לצילום האופנה המיופייף סגנון ריאליסטי, גראנג'י וקשוח יותר.

עולם ההתייחסויות של דיי מזכיר את זה של סופיה קופולה בקולנוע. האובייקטים שלה הן תמיד בנות, בעיקר נערות, בתחתונים, בבית, ב"חדר האינטימי" שלהן. אבל אצל דיי הכל מלוטש פחות ו"מלוכלך" מעט יותר מאצל קופולה.

בטקסט התערוכה היא מצוטטת כמי שאמרה: "אני מאמינה שיופי אמיתי לא יכול להתקיים ללא ריקבון והתפוררות". אין כמו האמירה הזו כדי להבהיר עד כמה הצילום של דיי הוא נשי, כזה שמכיל פגמים, מעניק להם במה ומודע לכוחם.

מבין חמשת הצלמים המציגים בתערוכה, דיי היא זו שנוגעת ללבי יותר מכולם. בתערוכה מופיעים פריימים מכתבה איקונית שצילמה למגזין "פייס" ב-1993 יחד עם הסטייליסטית מלאני וורד, שהגדירה, ואולי אף יצרה, את טרנד ההירואין שיק.

רוזמרי פרגוסון שכובה בצילום על ספה עמוסה בג'אנק בחדר מטונף למראה, בשיער קצר ובמכנסי ויניל מוזהבים, או מטפסת על עץ בחליפה גברית מיד שנייה ובסניקרס.

העולם שיצרו וורד ודיי היה כזה שאיתו יכולתי להזדהות ובו רציתי לקחת חלק – עולם של בנות לא מושלמות אבל מלאות חן ואישיות. למעשה, זה עולם הדימויים שמשך אותי לתוך עולם האופנה. מרגש? לא אכחיש זאת.

Face of Fashion
National Portrait Gallery
St. Martin's Place, London
התערוכה מוצגת עד ה-28 במאי 2007.