מיתוג על ספיד

לא יעזור דבר – פריט לבוש יקר אינו מעיד שמדובר בפריט לבוש טוב ומעניין. לפעמים נדמה שאין מחלה אופנתית קשה יותר מאשר הנובורישיות שמקדשת תוויות מחיר וסמלי סטטוס ולא טעם טוב או יצירתיות.

רבים מידי הם האנשים הנוטים לחשוב כי טעם טוב מתבטא בלבישת פריט של מותג מסויים (בצרוף שם המותג באותיות בולטות במיוחד) שעלה הרבה כסף. למרות שבגדי מעצבים טובים עולים לא מעט, לעיתים קרובות בגלל מאמץ היצירה והחומרים המשובחים, סטייל הוא דבר שלא עולה אגורה בדרך כלל, והוא הדבר החשוב.

צמד המעצבים התאומים הקנדיים, בעלי השם דין ודן קייטן, הקימו את המותג DSQUARED2, כמסמל את ה-D הכפולה של שמותיהם, מוכתרים כבר מספר עונות אי שם מעבר לידם כמלכים החדשים של סמלי היוקרה, ונדמה כי מעמדם הולך ומתחזק והמותג מגלגל עשרות מיליוני דולרים בשנה ברחבי העולם - סכום לא מבוטל גם בהתחשב המחירים השערורייתיים של הבגדים שלהם (לא לדאוג, פירוט בהמשך).

לצערי לא איש בשורות אני בקשר למעצבים אלו: לא יצירתיות תמצאו שם אלא בעיקר צעקנות והמוניות שמעלה מחשבות מחודשות על "טעם טוב מה הוא?".
הקו הכללי הוא ספורטיבי – פרחי – מוגזם ואיטלקי (ולא במובן הטוב), שנוהג לקחת את הטרנדים האחרונים ולטחון אותם בתוספת של הרבה מאוד אקססוריז זהובים ומנצנצים וכמובן – שם המותג בענק על כל דבר אפשרי.

לקולקציית הגברים של קיץ 2008 מצאו התאומים מוטיב השראה באמת יוצא דופן – מירוצי מכוניות, ובשם השראה זו הם מעייפים אותנו עם בגדים מטופלים מידי, עתירי כתובות, המתגבשים יחדיו לכדי אמירה לא מעניינת ולא חדשנית בתחום האופנה. הבעיה העיקרית היא שבתור מעצבי אופנה בסדר גודל שכזה הם לא מאתגרים את האסתטיקה הגברית, לא מנסחים אג'נדה או זווית ראייה מקורית, אלא פונים בצעד בוטח אל המסחרי ביותר, וכך יוצרים מראה גברי חסר כמעט כל אופי.

על מסלול התצוגה האחרוןנה שלהם נצפו כל אלמנט אפשרי שנלקח מן מסלול המרוצים – החל באוברולים גדולי מימדים עשויים ג'ינס או מה שנראה כבד מצנח, שלא נראו מחמיאים במיוחד; ג'ינסים מטופלים מידי ומשופשפים מידי שהיו עטויים בפאצ'ים צבעוניים וילדותיים להחריד; מעילי ספורט לבנים מניילון ועור ששודכו למכנסיים בהירים ונעלי מוקסין וכמובן – כובעי קסקט בצבעי שחור עם פסים לבנים, שנראו כהומאז' לסמל המסחרי של חברת "אדידס".

כמו כן צעדו על המסלול אשכולות של גברברים מנופחים וכמעט ערומים שהיו עטויים בבגדי ים מזעריים והוסיפו לכל האווירה הכביכול סקסית, מצ'ואיסטית ואדג'ית.

בעיני זה רק חיזק את חוסר הרלוונטיות של הקולקציה שנראתה מתאמצת יתר על המידה והחווירה ליד קולקציות חדשניות כמו זו של "לנוון" לדוגמא.

באופן עקרוני, אין כאן שום דבר שלא ראינו כבר וחבל. כשהתאומים מנסים לרסן את עצמם הם מצליחים לפעמים להוציא פריט טוב. על הבמה למשל, נראתה חליפה באפור – מבריק שהייתה תפורה היטב והתכתבה באופן הגון למדי עם אחד הטרנדים העתידים לפקוד את קיץ 2008.

מי שלובש דיסקוורד עושה את זה כדי שיראו אותו לובש דיסקוורד. ככה זה כשזוג מכנסי ג'ינס יכול לעלות כמעט 500 אירו, סווטשירט עם שם המותג רקוע בניטים כ- 390 אירו ומעיל פוך ספורטיבי כבר יותר מ- 700 יורו. המחירים הם גבוהים בכל קנה מידה. גם בהשוואה למעצבי על אחרים ויותר יצירתיים. גם אם איכות הבגדים משובחת מאוד, כאן משלמים על דבר אחד עיקרי – על הזכות להבליט את שם המותג הראוותני, בציבור.