שיק ואומץ

ערכת תה מפלסטיק ודיאלוגים שמורכבים מ- YES ו-NO הספיקו לאחותי ולי כדי להבין שכל הסיפור הזה על כך שסבתא שלנו גרה בגבעתיים, לוקה בחסר. סבתא אמיתית, לתחושתנו, ישנה בארמון בקינגהאם, בחיקה תיק בצבע תואם לפיג'מת הסאטן ועל השידה שלה מונחות התמונות של נכדותיה האהובות מההולי לנד כשהן נתונות במסגרות זהב. בכל יום הולדת היינו מוסרות אחת לשנייה מזל טוב מסבתא ומוסיפות "שאני לא אשכח, היא שאלה אם אהבת את הסוודר מהקשמיר ואת הגובלן של כלבי הצייד שהיא שלחה".

עד למפגש המשפחתי המרגש בלימו עם המלכה האם, אשתה בינתיים תה מנחה ואכרסם כריכי מלפפונים עם יפה תבואה, ששירתה בצבא הוד מלכותה. היא בת 85, אבל כשהיא מדברת על פוליטיקה מתפרץ ממנה להט של טינאייג'רית, סומק בלחיים ומדורות קטנות במקום אישונים.

"הייתי טום בוי, ילדה שובבה שמטפסת על עצים ואוספת אגוזים ותמיד עם ברכיים שרוטות ושיער פרוע. בגיל 19 התגייסתי לצבא הבריטי ושירתי כנהגת אמבולנס במצרים. להיות נהגת בצבא הבריטי היה בבחינת שיא הנועזות. כמו להיות טייסת היום. מי שמע אז על אישה צעירה שנוהגת ועוד במשאית או אמבולנס ונמצאת הרחק מביתה ובני משפחתה.

"הבריטים התייחסו אלינו בג'נטלמניות ובקורקטיות, אבל היו מאוד קפדניים. אני זוכרת שפעם אחת נענשתי אחרי שהוספתי חגורה דקה לסרבל. כי גם כשאת נהגת מדבר את עדיין לא ששה להיראות כמו נהג משאית".

"סוניה פרס ואני שירתנו יחד כנהגות אמבולנס בצבא הבריטי . חלקנו אוהל ואפילו פעולה נועזת. בזמן ששני לוחמי הלח"י, 'שני האליהו' (אליהו חכים ואליהו בית צורי) נעצרו בחשד לרצח הלורד מוין, מיניסטר משרד המושבות הבריטי, שהתגורר במצרים. אני שכבתי חולה בבית חולים וידעתי שיש לפני שעות בודדות לפני שהבריטים יחטטו בחפציי שנותרו במחנה.

"זה היה מסוכן מאחר שניצלתי את השירות כדי להבריח נשק למחתרת והתחזיתי לבת זוגו של אליהו חכים במעקבים אחרי שגרת יומו של הלורד מוין. כשסוניה הגיעה עם האמבולנס ביקשתי ממנה שתבריח אותי למחנה וכך היה. סוניה, בלי לדעת את הסיבה, הסתירה אותי באמבולנס, הגעתי למחנה והשמדתי ראיות ומכתבים ממחזרים שחששתי שיעצרו על לא עוול בכפם. ואז סוניה החזירה אותי לבית החולים בלי שאף אחד יבחין. איך הייתה סוניה, את שואלת? כמו כולנו: שקטה וצנועה". חכים ובית צורי הוצאו להורג ב-1945.

"אנחנו חמש אחיות ואני בת הזקונים. ואני זוכרת כבר כילדה איך הייתי מתפעלת ופוערת עיניים כשראיתי את אחת מאחיותיי יוצאת מהבית להיפגש עם חברים. תמיד עם בגדים מחמיאים, נעלי לק ומראה מוקפד. הן תמיד נראו לי כמו נסיכות. לא פעם נראה לי שחוש אסתטי ושיק עוברים בגנים. אצלנו במשפחה כולם בורכו בחוש אסתטי , כולל אבא, שתמיד היה לבוש טיפ טופ".

"אני לא מבינה את 'מראה השכבות' - ככה אתן קוראות לזה, לא? למה ללבוש סוודר רחב על חולצה ועוד חולצה שמבצבצת מלמטה. זה נראה כל כך מרושל בעיניי, אבל מסכנות, אתן לא אשמות. אלה קובעי המודות שנראה לי לא אוהבים נשים".

"הבחורות היום יוצאות מהבית לבושות רק בשחור ואפור. אלו צבעים כל כך מדכאים. אני תמיד אהבתי בגדים בצבעים משמחים ורוד, תכלת, בורדו, אדום וצעיפים עם הדפסים עזים".

"כשהייתי בת 7 אמי נפטרה ממחלה. ועל מנת להקל על הכאב ולו במעט. אבי קנה לי ולכל אחת מאחיותיי טבעת זהה מזהב שבמרכזה חריטה עדינה עם התאריך העברי של יום פטירתה. היה לו חשוב שנרגיש שהיא איתנו וגאה במעשה ידנו. הטבעת הזו נרכשה ועוצבה לפני 78 שנה והיא עדיין ברשותי".