לפני כחמש שנים חזרה נינה רוזין לישראל לאחר לימודי אופנה בלונדון. היא החליטה לפתוח סטודיו לעיצוב ולייצור נעליים, ושכרה לשם כך חלל בתל אביב. באותו החודש שרוזין פתחה את הסטודיו שלה, בדלת שממול נסגר מפעל נעליים ותיק, נעלי רוזי, מאחרוני השרידים של תור הזהב בענף ייצור הנעלים המקומי. רוזין שאלה את יעקב רוזי, הבעלים, איך הגיע למצב שבו הוא סוגר את המפעל. "אף אחד לא האמין שהאגדה של סין תגבר על האיכות של הייצור המקומי", הוא ענה לה, "אבל זה קרה".
הייצור ההמוני בסין כמעט חיסל את תעשיית הנעליים הישראלית. רק חמישה יצרנים גדולים נשארו בתחום: טבע נאות, נעלי שורש, ביוטיפיל, נעלי מורן וקליגולה. כל השאר נאלצו לסגור את העסק או לעבור לייצר בחו"ל. עלותה של נעל מורכבת המיוצרת בסין היא פחות מ-15 דולר - וגם זו ברוב המקרים הערכת יתר. נעל פשוטה תעלה פחות מחמישה דולר. במציאות כזו, אומרים בענף, קשה למצוא הצדקה כלכלית לייצור נעליים בישראל.
ואולם, למרות הקושי האובייקטיבי בייצור נעליים בישראל, בשנים האחרונות קמים בישראל יותר ויותר מותגי הנעלה קטנים. הביקוש לנעליים והחלום להתפרנס כמעצב, מושכים מעצבים מתחומים שונים וכאלה שמחפשים קריירה שנייה לחפש את פרנסתם בעיצוב נעליים. מה גם שמחיריהן של נעלי המעצבים - 500-1,500 שקל - בהחלט עשויים לקרוץ למי שבטוח בהצלחתו.
שוק נעלי המעצבים נולד בשנים האחרונות - על רקע התפתחות תחום אביזרי האופנה. בכל שנה נחשפים עוד ועוד מותגים קטנים באירועי מכירה מרוכזים של נעליים ואביזרים. הרמה אמנם אינה אחידה, אבל הבאזז קיים.
התהליך שעוברת תעשיית עיצוב הנעליים בישראל מזכיר - ואפילו מקביל - לתהליך שעברה תעשיית עיצוב האופנה בשנות ה-90. באותה תקופה כמה מעצבי אופנה כמו נעמה בצלאל ורונן חן הקימו מותגים משלהם, וסללו את הדרך למעצבים אחרים. דור המייסדים של מעצבי הנעליים - שלי ואילון סתת-קומבור, בעלי המותג קאפל אוף; שני בר וענבר יוסיפון משומייקר - סיפקו להרבה מעצבים, חלקם ותיקים כמו מעצבת התיקים דניאלה להבי, מוטיבציה לנסות את מזלם. לא מעט ממעצבי האופנה הישראלים פעילים כיום גם בשוק הנעליים, ולעתים נדמה שלכל סטודנט או סטודנטית לעיצוב יש חלום לפתוח מותג משלהם.
"נלחמים ויורקים דם כדי לא לוותר"
רוזין, שמאז חזרתה לישראל פתחה ביחד עם גל שוקרון את הגילדה - בית הספר לעיצוב נעליים ואביזרי אופנה, מודה שבהחלט יש יותר התעניינות, אך באותה נשימה מדגישה שמעטים מאותם מתעניינים נהפכים בסופו של דבר למעצבי נעליים. "מתוך 200 איש בשנה, בערך 60% ממשיכים הלאה ללימודים", מעריכה רוזין. "לא כל מי שמתחיל מסלול גם מסיים אותו. השבוע סיימו אצלנו שמונה נשים קורס של שנה".
אחת הסיבות העיקריות לכך שמספר מעצבי הנעליים בישראל כה נמוך היא תהליך העבודה המורכב. שלי סתת מסבירה, כי "תהליך יצירת הנעל הוא ארוך, מסובך ויקר. בעיקר משום שברגע שהנעל גמורה אי אפשר לשנות אותה - בניגוד לבגד שאפשר להצר, לקצר וכן הלאה."
סתת ובן זוגה הקימו את המותג שלהם בתקופה שנראתה כלא מתאימה למהלך מסוג זה. לדבריה, ההחלטה לעצב ולייצר נעליים בישראל לא היתה פשוטה לאור הקריסה של שוק הנעליים והתחלת הייבוא מהמזרח הרחוק. "החלטנו שאנחנו רוצים לעשות הכל פה כי רצינו לפקח מקרוב על התהליכים ולשמור על הבוטיקיות של המותג", מסבירה סתת. "כמעט כל מי ששמע על התוכנית שלנו הגיב בהתרסה - 'איזה טעות, מתאבדים, מה עובר עליכם, חבל על הכסף'".
למרות חוסר הפרגון של הסביבה, סתת וקומבור היו נחושים להגשים את החלום. "לא היה קל לשכנע את הצרכנים לקנות נעליים איכותיות ויפות שיוצרו בישראל", מדגישה סתת. "בעיקר מפני שעלות ייצור של נעל בסין היא דולרים בודדים בזמן שמחיר ייצור נעל בישראל מגיע לסכומים גבוהים".
לכן, טוענת סתת, המניעים להקים מותג נעליים מקומי לא יכולים להיות רק כלכליים: "מעצב בוגר בצלאל או שנקר מונע מרצון עז לממש את האני מאמין שלו, ומתקשה לזהות את המציאות הכלכלית. עבר הרבה זמן עד שבסוף הבנו שלצד הבשורה העיצובית צריך גם להתפרנס, ושזה דורש ויתורים. אנחנו נלחמים ויורקים דם כדי לא לוותר".
סתת אינה מסתירה את הקושי להגיע לרווחיות בעסקי הנעליים. אמנם המותג קאפל אוף מצליח לא לגרום להפסדים, אך היא מדגישה כי "אנחנו זוג עם ארבע ילדים ואין משכורת נוספת וקבועה שנכנסת. העסק צריך לפרנס את כל המשפחה".
"יש קסם בנעליים"
בקאפל אוף משתעשעים באחרונה עם הרעיון של יציאה לחו"ל כדי להגדיל הכנסות. דיאנה חורגיס, הבעלים של Fab Lab ופביאני, מעדיפה לייבא נעליים מאירופה. חורגיס, שתשתתף בכנס האופנה 2010, הכנס השנתי השני של ענף האופנה והטקסטיל שיתקיים ב-24 ביוני במוזיאון העיצוב בחולון, מאמינה שמעצב נעליים ישראלי צריך לעבוד קשה יותר מעמיתו האירופי: "למעצב אירופי יש נגישות רבה יותר לחדרי תצוגה (שואו רום) לקניינים, כלומר אמצעי השיווק שלו זמינים יותר. מעצב ישראלי צריך להשקיע הרבה יותר בשיווק ומתמודד עם שוק מצומצם, שמכריח אותו לעבוד כמעט ברמה של התאבדות".
חורגיס מתבססת על מה שהיא מכנה "אוצרות, איסוף וקניינות של עבודת יד ייחודית". היא מסבירה שגם ברמת חומרי הגלם, המעצב הישראלי נתקל בבעיות קשות. "הם צריכים לאתר מקורות ולהזמין חומרים מחו"ל", טוענת חורגיס. "זו השקעה גבוהה שרק מתווספת לעלויות הייצור. כדי להצדיק מבחינה כלכלית מותג הנעלה פרטי, צריך למכור הרבה ולהגיע לכמה שיותר חנויות רלוונטיות. זו משימה בלתי אפשרית בשוק הישראלי".
מעצבת הנעליים קרני רשף, השותפה עם ליאור ליבנה במותג LIEBLING, מספרת בחיוך שבימים אלה היא עובדת על סיכום 2009, ומסרבת לאבד תקווה. "אני מאוד אוהבת את התחום", היא אומרת. "כבר כילדה הכנתי נעליים מנייר. לא משנה אם תעלי ארבעה ק"ג או תרדי, לא תהיה לזה השפעה על נעליים ואקססוריז. יש בנעליים קסם נוסף: הן מספקות המון מבחינה רגשית. נעליים גם יכולות לשנות את היציבה, וזה מחלחל פנימה. אבל לא פשוט להחזיק מותג הנעלה מקומי, בעיקר כשגדלים מהר ואז משקיעים הרבה כסף בפיתוח ואין שלב שבו שנשענים אחורה ונהנים מהשלווה".
המותג של קרני וליבנה צעיר, כבן שנתיים. בתחילת הדרך, כמו מעצבים צעירים אחרים, עבד הצמד עם חנויות בשיטה של קונסיגנציה, שבה מקבלים המעצבים תשלום על הנעל רק לאחר שנמכרה. מצב זה יוצר אצל מעצבים קשיי נזילות: ייצור נעליים דורש עלויות גבוהות ובשיטת הקונסיגנציה התשלום מגיע באיחור - בתנאי שהנעליים נמכרות. בנוסף, הקונסיגנציה דורשת החזקה של מלאי רחב - דרישה בעייתית מאוד בתעשיית הנעליים בגלל עלות הייצור הישירה.
כיום מוכרים רשף וליבנה את הנעליים של LIEBLING בחנות המותג בתל אביב: "הבנו שאנחנו מעדיפים למכור פחות נעליים כדי לטפל בנעליים ובלקוחות כמו שצריך. יש לנו כרגע חנות אחת, ואנחנו מקווים שיהיו עוד".