לפי העבודות שהוצגו בביאנלת האמנות של בלוויל בפריז בספטמבר האחרון, היה ברור שהמלט והבטון חזרו להעסיק את עולם האמנות והעיצוב. ואמנם, למרות שלא נראה שיש לעובדה הזו קשר לרוח הדיסקו שנשבה מקולקציית קיץ 2011 של מרק ג'ייקובס, הוא קיים. ככלות הכל הטרנדים של היום, הגסים והאלגנטיים כאחד, נשענים על רשת מסועפת של הקשרים.
בראיון עם אוריאה לייט, הטרנדולוגית של מותג האיפור מייבלין, היא מדגימה את הקשרים המסועפים הללו בטרנד נוסף. "הסיפור הגדול שסביבו כולם עובדים עכשיו זה המבט האקו-סביבתי. אנשים משתמשים בחומרים עמידים, במקורות אנרגיה חלופיים, ומעוניינים בסביבה נקייה", מספרת לייט. "בתגובה לכך אנשים מעוניינים במרחב מחייה קטן יותר, כי זה יותר מודע סביבתי, ובהתאמה גם במכוניות קטנות יותר. ביחס לאופנה ניתן לראות הרבה מאוד עניין בווינטג'. גם כי זה טוב יותר לסביבה, וגם כי המבוגר נתפס כאיכותי יותר".
לייט (40), טרנדולוגית ניו יורקית וחוקרת תרבויות, למדה קוסמטיקה, בישום וניהול ב-FIT, ולאחר שהקימה חברת קוסמטיקה משלה, הפכה למפתחת מוצר של מייבלין. לייט מסבירה שכשהיא שואלת את עצמה איך כל המודעות האקולוגית הזו תשפיע על בחירת המייק אפ של נשים ברחבי העולם, היא מבינה שבפועל זה אומר ש"נשים יימשכו יותר לטונים של צבע כמו ורוד טרה קוטה, שמגיע מתוך החלל הביתי, או לגוונים של עץ. לגוונים האלה אני אוסיף קצת ירוק, שיהיה גוון ירוק בריא כמו של דשא".
מכאן עולה השאלה מה מקשר בין אותה צללית בגוון ירוק-אפור, לבין המוח של הלקוחה, שמניע את ידה לעברה. "בהנחה שהערכים שציינתי באמת מעניינים אותך, אז כן, את תימשכי לצבעים האלה, כי את יודעת יותר טוב ממני איך את ממתגת את עצמך", מסבירה לייט את מה שנשמע כמעט מיסטי, ומציג את העולם על כל מדינותיו ותרבויותיו באור אחד. האמנם? אני שואלת את לייט, שמגיעה לישראל אחרי ביקור בסין ובאירופה. "תמיד יש את עלילות המשנה של הטרנד הגדול, כי לכל תרבות ואזור יש את האישיות שלהם, אז יש לנו מבט גלובלי על העולם, אך לצידו אנו אוחזים בנקודת מבט יותר מקומית וסוציולוגית".
"באסיה יש הרבה מאוד שימוש בדוגמניות שהן אייקוניות מקומיות, שלא יאמרו דבר לאדם מהמערב. כך למשל, לפני 12 שנה, כששרה ג'סיקה פרקר וסקס והעיר הגדולה היו הסיפור הגדול ביותר של ארצות הברית ואירופה, היא לא אמרה דבר לקהל האסיאתי. ואילו היום, כשסקס והעיר הגדולה כבר לא רלוונטיים למערב, פרקר היא כוכבת באסיה". ביחס לחלוקות הללו קשה שלא לתהות היכן עומדת ישראל. לייט מפתיעה ומציינת ש"אחרי מחקר גילינו שהישראליות משתמשות באיפור בעיקר כדי להדגיש את מה שיש להן, ולא כדי להפוך למישהי אחרת". זו הסיבה, מבחינתה של לייט, שאנחנו לא רואים ברחוב הרבה מאוד שפתיים שמרוחות באדום בוהק. "הדגש פה הוא על המראה הטבעי, והדוגמה הפוכה לכך היא הנשיות של מזרח אירופה".
מגמה בולטת אחרת, שככל הנראה לא חדרה עדין לרוב רובו של השוק הישראלי, היא מה שלייט מכנה, "האליטיזם הבא". המגמה הזו, שעניינה הוא הקטנת הלוגו לממדים בלתי נראים, הופכת את הידע שלי על המוצר לבלעדי לי ולקבוצת מקורביי, כשלרוב מדובר בשכבה הסוציו-אקונומית שקרובה לי. " היום אנחנו מעוניינים לא לראות את המותג. זה טרנד חשוב שאומר שזה כל כך פיין שאתה לא יודע מה המותג. אנחנו רוצים להתאהב היום בקווים של הרכב עוד לפני שראינו את הסמל שלו. זה הולך להשפיע על כולם, למרות שגם היום יש עדיין שווקים שרוצים לראות את הלוגו של הרמס או של שאנל. אבל, תנועת הנגד היא לא לדעת מה המותג. לזהות אותו בגלל שמדובר באובייקט יפהפה, לא כי הוא נושא את הקווים המוכרים של אותו שם עולמי. זה הכי קרוב לאספני האמנות שמחפשים, לדוגמא, את הג'ף קונץ שאף אחד לא יודע שהוא ג'ף קונץ".
האמת החדשה הזו הולכת להשפיע בעיקר על האריזות, שאם נחבר ביניהן לבין המגמה הראשונה שלייט ציינה, הרי שאלה הולכות להיות קטנות יותר, מינימליסטיות, ובעלות אותו גוון צבעים שצויין לעיל. הכל כדי שכולנו נרגיש שאנחנו מתחברים לכל הסיפורים הללו, כאילו הם היו שלנו.