אובססיית פריטי העור של השנים האחרונות, שלא יורדת ממסלולי תצוגות האופנה, עולה דרגה העונה. בגדול - העור האולטימטיבי שינסו למכור לכם כאטרקטיבי, בין אם זה יהיה אמיתי או מזויף, יהיה זה של הנחש. הזוחל המיתולוגי, שהקונוטציה הישירה שלו היא היותו המפתה של חווה ושל גן העדן, נבחר העונה על עורו רווי הטקסטורות והצבעים, ועל מראהו המבריק, כעורן השני של הנשים.
אפשר לראות בכך עליית מדרגה בניסיון האנושי להמשיך ולהידמות לחיה. העור הניטרלי והכללי, שהלך והפך יותר ויותר לחומר נפוץ בעונות האחרונות עם ריכוכו וצביעתו מתמקד הפעם בחיה אחת, והוא משלב בתוכו גם עלייה באכזריות, ובשתיקה המהדהדת של עולם האופנה בכל הקשור לפרוות ועורות.
מעבר לפן המוסרי, והיישר לתוך רשימת המכולת של האפשרויות השונות, קשה באמת לחשוב על פריט שלא תוכלו לאתר אותו בעור או הדפס נחש. הקולקציה הקיצונית ביותר בסיפור הזה היא הקולקציה האחרונה של האנה מקגיבון לקלואה. הנחשים של מקגיבון היו בכל מקום, והם השתלטו על המסלול לחלוטין. לא תמיד עם סיבה נראית לעין. מראה אחד שייזכר לטובתה בתוך הבליל הנחשי הזה הוא חצאית סאטן ירוקה בהדפס נחש, עם חולצה בגוון ירוק בית חולים מכופתרת ואנמית לכאורה. אך כאן בערך נגמרים הדברים החיוביים שניתן לומר על האופן שבו מקגיבון הגיבה למגמה. השיא ההפוך היה זה של חולצה מכופתרת וצהובה בהדפס נחש, שנלבשה עם חצאית פסים רחבים בעלת חמישה צבעים. הבולט מבין פסיה של החצאית הוא הטורקיז, כחלק ממשפחת הירוקים ששטפה את הקולקציות העונה, וחברה יותר מפעם אחת להדפס המדובר של החיה החלקלקה.
סיפור דומה התרחש גם בקרב מעצבים אחרים. למשל, במעיל מנוחש של פראדה, בטורקיז עמוק-עמוק, וגם במגפיים הנמוכים של דריס ואן נוטן, שהופיעו גם בצהוב-חרדל. לא רחוק מזה של מקגיבון, אך רק על המגפיים. זה נשמע כמו אנקדוטה שקטה, אך צריך לזכור שהקולקציה של ואן נוטן לחורף הקרוב היא מלאנז' המוני של הדפסים. לפעמים ברמה שחוצה אפילו את גבולותיו שלו. מגפיים מנוחשות הציגה גם הגברת לבית פראדה, כחלקו העליון ועוטף השוק של המגפיים המהתלות שלה, שנראות כמו גרב משוחה אל על שנתונה בתוך נעלי בובה תמימות. הניגוד ברור מאליו.
הבחירה לצבוע את הנחש ולא להשתמש רק במרקם העור האקזוטי שלו, אינה מקרית ומסתמנת כהמשך ישיר הן של מגמת בלוקי הצבע של הקיץ, שלא לגמרי ירדה מהבמה, והן של העיסוק האינסופי בעור. ביחס להמשכיות השנייה שמקיים הנחש, כאשר הוא מובא אל קדמת הבמה, הרי שהצביעה שלו שוות ערך לתהליכי ההתרככות של העורות, כך שהוא הולך ומתרחק מהדימוי הטבעי והפראי המוכר שלו. כך שמתרחש מהלך כפול, שבו הניסיון של האדם להידמות לחיה וללבוש אותה הולך ומשתכלל, אך בו זמנית מותיר את כתב היד האנושית על פיסת העור המעובדת.
כאן לא מדובר רק בטבע, רוצים לומר לנו. מדובר ביכולתו של האדם על הטבע. אולי אף על הנחש עצמו, אותה חיה שבעקבותיה דנו את האדם לחייו הקשים. במובן הזה, מיסוני היו אלה שהוכיחו באופן הבולט ביותר מה יכול האדם לעשות עם חומר הגלם המדובר. בין אם בהדפס על עור או על בד. הקולקציה הרכה והאוורירית של מיסוני, ששלטה בה צבעוניות פסטלית, לקחה את הדפס הנחש ושפכה אותו על מעיל ארוך שמלטף את הרצפה, וכל כולו רכות של חלוק ביתי, כזה שמאדיר את האישה שבתוכו. ואם לא די בכך, אז מעבר לרגעי הצביעה השונים, הנחשים של מיסוני זכו תמיד לבטנות מעולם אחר. באחד המקרים הייתה זו בטנה פרחונית. אנטי-תזה מובהקת של נחש וחוה, אבל גם הכי-הכי אישה. כמובן, שההדפס המתקתק נושא גם סוג של גיחוך. כמעט כמו זה שנושא הנחש, כשהוא מתחבר למגמות אה-לה שנות ה-70', או סתם מתחבר לרוחה של אותה אישה שלשם הנימוס נקרא לה עליזה.
מה דעתכם על טרנד עור הנחש? בואו לספר לנו בפייסבוק
לא רק נחשים - החורף הזה הולך להיות הרבה יותר קינקי
