נעים להכיר: הילה שרון, 31, מונוכרומאטית מושבעת ואימא גאה לשלוש קולקציות של המותג Layou. מעצבת אוטודידקטית, שמגיעה לתחום עם אהבה ואמביציה גדולים,אך דווקא עם רקע בעיצוב פנים.
הלוקיישן: סטודיו Layou בשדרות וושינגטון הפלורנטיניות בין ברים שכונתיים לבנייני מגורים מתקלפים, מקדמים את פנינו זקני השבט הדרומי אשר נוהגים להעביר את שעות הבוקר בדיונים סוערים על קו התפר שבין המכולת לסטודיו.
הפריט: סרבל טיסה, בהשראת אמיליה ארהרט, הטייסת האמריקאית שנעלמה בשנות ה-30 בשמי האוקינוס השקט, בעת שניסתה להקיף את העולם בטיסה. "היה לי ברור שאעצב סרבל", מתמוגגת שרון, "זה היה הפריט הראשון שחשבתי עליו בקולקציה, והוא הראשון שהתחלתי לעבוד עליו". הסרבל עשוי משילוב של בד פשמינה אורגני ובד סאטן.
ההשראה: "הקולקציה הקודמת שלי נוצרה בהשראת אישה אחרת עם היסטוריה וכוח - לאה, מחלוצות ההתיישבות בכנרת וסבתי. כמחווה לשם החיבה של הסבתא, נקרא המותג 'לאיו'. הקולקציה הנוכחית היא בהשראת אישה אחרת עם היסטוריה וכוח", מלפפת שרון בעדינות את החוט המקשר ומוסיפה בחיוך, "היא (ארהרט) אפילו דומה קצת לסבתא שלי".
שרון עצמה, קרובה מאוד לעולם הטיס. היא בת לטייס; את שירותה היא העבירה בחיל האוויר, ובעקבות חלום נושן להיות טייסת בעצמה, בגיל 23 עשתה קורס טיס אזרחי בוושינגטון, ארצות הברית. וכך תהליך בניית לוח ההשראה לקולקציה, החל בחיפוש מאסיבי יומם וליל של תמונות מעוררות השראה מעולם התעופה. כאשר אמיליה ארהרט חרוטה במחשבתה, תוך שיטוטים וחיטוטים באינטרנט, הגיע לידיה של שרון סרבל טיסה גרמני מקורי. משם תהליך העבודה התחיל לקרום עור וגידים.
תהליך העיצוב
1. קונספט: "שעות על גבי שעות של חיפושים ומחקר באינטרנט, גם של תמונות של אמיליה וגם של לבוש ואלמנטים מעולם הטיס. אני מאוד אוהבת בגדי one-piece כמו האוברול. ניסיתי להישאר נאמנה לסרבל האותנטי".
2. סקיצות: "שלב הסקיצות נעשה בכמה שלבים: בשלב הראשון אני לוקחת סכמות של גוף, ומתחילה 'להלביש' אותו בסקיצות של בגדים ברישום לא מדויק. בשלב השני, אני מציירת שוב ומתחילה לשים לב לפרופורציות מדויקות יותר. בשלב השלישי אני חוזרת לשרטוטים אחרי שהנחתי להם כמה ימים, ומשנה כמעט תמיד שוב את הסקיצה... מה שנראה לי טוב בדרך כלל משתנה. כששרטטתי את האוברול, התייחסתי לתמונות שהיו לי של סרבלי טיסה ואלמנטים מטיס, שילבתי אותם בבגד שלי.כמובן שהיות שהסרבל מיועד לנשים, היה צורך לשנות ולרכך את הבגד".
3. התאמות: "אחרי שרטוט הסקיצות הייתי צריכה לערוך התאמה בין הדגמים בתוך הקולקציה - לראות שאין יותר מדי שמלות למשל ביחס לפריטים אחרים, או שדווקא אין מספיק מכנסיים או חולצות. דבר שני, זה לוודא שכל דגם מתקשר עם שאר הדגמים בקולקציה. גם כשהתהליך ממשיך הלאה, כל הזמן צריך לחזור אחורה ולבדוק שיש את ההתאמה הזאת".
4. סיפורי בדים: "חיפוש הבדים הוא תהליך מייאש ברמות קשות, זה תהליך שנמשך שעות וימים. הרבה פעמים הבד הראשון שאני בוחרת הוא לאו דווקא הבד הסופי שבו אעשה שימוש בדגם. הבד הראשון שאני בוחרת לדגם מיועד בדרך כלל רק לניסיון ראשון לתפירה. כמובן שאני מנסה תמיד להישאר עם הבחירה הראשונה - זו האינטואיטיבית, אבל בדרך כלל הדגם משתנה ויש צורך להתאים לו בד שונה. בד עם נפילה רכה משדר משהו אחד ובד נוקשה משדר משהו אחר ואלו נראים שונה באותו דגם. כל הזמן אני עושה זום אין ואאוט מהסקיצה ומנסה 'להרגיש' מה אני רוצה שהבגד ישדר".
5. פיינל קאט: "אחרי שיש סט ברור של דגמים וחומרי גלם, אני עורכת רשימה, נותנת שמות לדגמים, ובודקת את הכמויות הסופיות של מספר הדגמים והפריטים בקולקציה".
6. תדמיתנות: "תדמיתנית היא סוג של סופרוומן. היא מסוגלת לקחת את הסקיצות שלי ולהפוך אותן לדגם בדיוק כמעט מושלם. אני תופרת מאוד גרועה, מכיוון ולא באתי מרקע של עיצוב אפנה, אלא עיצוב פנים. אבל אני משרטטת מדויק ולכן לתדמיתנית קל יחסית לתרגם את השרטוט לבגד. על בניית הדגם עובדים עם 'קופון' - שני מטר בד שמקבלים מהספק בשביל לתפור ממנו את הדגם הראשוני. בדרך כלל נתפרים שלושה דגמים עד לסופי. בכל דגם אני נתקלת בבעיות כמו פרופורציות, אורכים או בדים שאני נאלצת להחליף, ואז צריך לתפור דגם עם בד חדש. העבודה עם התדמיתנית לוקחת כמה ימים עד לקבלת הדגם הראשון, ואז כל יומיים-שלושה אנחנו מנסות את אותו הדגם עם השינויים. הדגם הזה עבר גלגול אחד בלבד".
7. פיינל טאץ': "ואז הבלגן האמיתי מתחיל, ואיתו המרוץ נגד הזמן. מגלים שכל מה שצויר בסקיצות לא עובד בדגם עצמו. כשמתגלים פגמים בדגם וכשמשהו לא עובד, אין ברירה אלא לחשוב כיצד ניתן לפתור את הבעיה. לדוגמה, בחירה של בד שהיה לי בראש. אבל לא קיים בעונה הספציפית. ואז אני צריכה ללכת לחפש בד אחר בהנחה שהוא יהיה ממשפחה קרובה לזו שרציתי אני. כשלוקחים בחשבון בארץ שוק הבדים קטן יחסית, זה מתסכל. זה כמו שצייר יחפש צבע מסוים בשביל להגיע לגוון המדויק על הקנבס אבל יגידו לו - אנחנו מצטערים, הגוון שלך מיוצר במדינה אחרת ולא מייבאים משם צבעים כאלו".
8. מתפרה: "בשלב הראשון אני שולחת את הדגם והגזרה יחד עם הבד למתפרה, ככה אני מתחילה לבנות יחד עם המתפרה את הדגם הסופי לפני שעוברים לגזירה והתפירה של הכול. חשובה לי מאוד רמת הגימור. במתפרה עובדים אנשי מקצוע סובלניים ומקצועיים. זה מקל ונותן לי לישון בשקט כשאני יודעת שאני בידיים טובות, אחרת זה סיוט שגורר יחד איתו עלויות נוספות של תיקון ושילוח, ולצערי אפילו פגמים שלא ניתנים לתיקון אחרי שלב הגזירה".
זמן שווה כסף
אז מה היה לנו בינתיים? שלושה חודשים של חיפושים, שיטוטים, סקיצות, תדמיתנות, תיקונים, תפירה ועוד לא לקחנו בחשבון דברים מינוריים כביכול כמו כפתורים, רוכסנים, קולבים, שקיות, תוויות ופרט לוגיסטי תמים למראה כמו שינוע של הדגמים מהסטודיו לתדמיתנית, מהתדמיתנית למתפרה, מהמתפרה לסטודיו, מהסטודיו שוב לתדמיתנית וכך חוזר חלילה.
נשמע רווחי?
"הרווח פר בגד מאוד נמוך בסופו של דבר, לאור העלויות הגבוהות של הבדים והעבודה על הקולקציה. להרים קולקציה זה סיפור של עשרות אלפי שקלים. אני גם לוקחת בחשבון מראש שאחוז מסוים מהקולקציה לא יימכר, ושאשאר עם סטוקים שאאלץ למכור במחירים מוזלים".
אז מהי נקודת האור שלך בתור מעצבת מתחילה?
"מישהו אמר לי ממש כשרק התחלתי ונתקלתי בקשיים בלי סוף - "אם את רוצה את הקשת בענן, את צריכה לסבול גם את הגשם". אני אוהבת את מה שאני עושה, אחרת לא הייתי נשארת".
מחיר האוברול: 720 שקלים
מהראש לקולב: אניה פליט מעצבת שמלה