אחרי שהאנושות היללה ג'ינסים כהים ולא מעובדים, אחרי צלליות צרות וסקיני, ואחרי שמותגי אופנה כדיזל או ג'י סטאר איבדו מכוח ההשפעה שהיה להם באמצע העשור הקודם הפוקוס שב כעת אל החליפה הגברית, שנעשית פעם נוספת לשחקנית החשובה בארון.
"כולנו מדברים על החזרה של החליפה", אמר אלבר אלבז, המנהל הקראטיבי של 'לנווין', בראיון וידאו לאחר תצוגת הגברים האחרונה של בית האופנה בפריז, בינואר 2012. "גברים צריכים את החליפה שוב פעם. אבל אני לא חושב שהם רוצים להיראות כמו דנדי או כמו אבא שלהם. זה דור חדש, והוא רוצה ללבוש אותה אחרת".
מתוקף ההיסטוריה שלה, החליפה היא מקור לסמכות. בבסיסה היא שעונה על רעיון הסדר והאחדות של המדים הצבאיים, מאפיין שהומר אחר כך אל מדי עבודה פורמליים. מכאן, שבעוד שחליפות נמצאות תמיד במחזור הדם של האופנה, ההתעניינות המחודשת באה לידי ביטוי לאו דווקא בכמות הפיזית של הדגמים הם תמיד מהווים נתח נאה מהקולקציות העונתיות - אלא בפיתוח של העיצוב עצמו וביכולת ההשפעה שלו על שאר הפריטים בגרדרובה.
כמו הקולקציה של לנווין, שהכילה בלייזרים מפוסלים וחליפות בצבעי פסטל מאובקים בלתי שמרנים בעליל, מעצבים הנמנים עם האליטה המשפיעה של עולם האופנה, בעונת הקיץ הנוכחית ובחורף הבא, החלו ממקדים מבטם ויצירתם באותו שילוב בין מכנסיים לז'קט, תוך שהם מעזים לקרוא תיגר על הסכמות הפופולריות. הבלגי כריס ואן אש הציע חליפות בבלייזרים שנרכסים בעזרת חגורות צידיות; פרידה ג'אניני לגוצ'י ניסתה לעבות את חזות החליפות על ידי שימוש בבדי ברוקד פרחוניים; ותומאס מאייר לבוטגה ונטה חילק את העיצוב למשטחים גיאומטריים. אפילו מעצבים שנותרו עם פלטת צבעים המתבססת על שחור ניסחו פרופורציות שהוכיחו שהם מטילים ספק בצורות המוכרות. שתי הדוגמאות הבולטות הן ריק אוונס, עם מכנסיים שנרכסים בקו הטבור, והקולקציה של איב סן לורן, ששידכה בין עור לצמר.
כפי שנרמז מדבריו של אלבז, לא רק החליפה עצמה נידונה לאקספרימנטים, אלא גם הדרך בה לובשים אותה. השילוב בין מכנסיים, ז'קט וחולצה מכופתרת הולך ומאבד מתוקפו והמראה האלגנטי נעשה פרוץ. מיוצ'ה פראדה למשל תחבה חולצות גולף מקושטות תחת צווארונים מעומלנים ובלייזרים מרובי טקסטורות, ובקנזו העשירו את החליפה הבסיסית בעזרת נעליים בגימור מראה מרצד ומיני מחזיקי מפתחות שהשתלשלו מכל עבר. הוורסטיליות הגדולה הזו באופני ההתלבשות, למעשה מעידה שהחליפה אכן יכולה לשמש על ידי קהל צעיר יותר, שאין לו בה צורך משרדי, ומכאן שהיא יכולה לשמש לבגדי היומיום.
אחת הגישות גורסת שהחליפה הגברית מתנהלת במעין מחזוריות קבועה מראש, וחווה שינוי משמעותי פעם בעשר שנים. באמצע שנות ה-80 מעצבים כארמני פיתחו דגמים מעצימי טורסו שקיבלו את הכינוי 'חליפות כוח'; בשלב הבא, ברגע מעורפל עשור לאחר מכן, היו אלו דוגמאות מינימליסטיות ואפורות, עם מכנסיים שלוו במתפרים מתחת לקו החגורה וז'קטים ברכיסה של שלושה או ארבעה כפתורים, גישה שנותרה רלוונטית עד תחילת שנות ה-2000. אז התחולל המומנטום בו שינתה פעם נוספת החליפה את פניה, והודות לשמות כמו רף סימונס והדי סלימן היא נעשתה צרה, אסופה, מהודקת ומלווה בז'קטים שנרכסים בשני כפתורים בלבד; צללית שנותרה רלוונטית עד השנה האחרונה. כעת, גם היא מסיימת את כהונת העשור, והיא מתפרקת לטובת רעיונות אחרים.
אז מה רוצה הדור החדש מהחליפה שלו? התשובה, כפי שאפשר לדלות מהדוגמאות הרבות לעונות הבאות, אינה עוד ברורה לגמרי. העובדה שכיום ההיצע אינו מגובש תחת מגמה עקרונית, אלא מתפזר לכל עבר עם ערב רב של הצעות מנוגדות, מעיד על עצם קיומו של תהליך חיפוש אחר זהות, שבסופו ישרדו ההצעות הטובות ביותר. וכמו כל תהליך של אבולוציה, כרגע זהו זמנן של המוטציות.
