על אפשרות וזכות: מידות גדולות ומחירים נמוכים זה דמוקרטי?

הדרישה לבגדים זולים ומעודכנים, התירוץ המוסרי להעתיק מאחרים והעיסוק האינטנסיבי בסוגיית המידות - שיח דמוקרטי משתלט על עולם האופנה, והורס בו לא מעט. טור עורך

לירוי שופן

לפני חודשים ספורים התקיים בניו יורק אירוע ענק, שמטרתו לחגוג ולהשיק בבכורה עולמית את הקולקציה המשותפת לבית האופנה הצרפתי מיסון מרטין מרג'יאלה ולרשת האופנה המהירה H&M. הכל, אם לשפוט על פי ההודעות לתקשורת, התמונות והסרטונים שהופצו אחר כך בסוכנויות הידיעות, עבד לפי הספר – ידוענים שנכחו במקום בבגדי הקולקציה; לוקיישן אקזוטי והתלהבות ספק אותנטית, אך לחלוטין חסרת פרופורציות, מהסוג שרק בגדי יוקרה להמונים יכולים לעורר. שרה ג'סיקה פרקר, שחייבת את פרופיל הפאשניסטה שלה לסדרה המיתולוגית 'סקס והעיר הגדולה', הצליחה להגדיר במשפט אחד שנתנה בראיון מצולם במקום על מה כל הבאזז: "אני חושבת שזה הופך יוקרה לדבר נגיש, ואני חושבת שזה נפלא, ומאוד דמוקרטי".

לא שההבחנה של גברת פרקר ניחנת בחדות יוצאת מגדר הרגיל, הרי כל מערך קולקציות הקפסולה של H&M ושל מותגים אחרים בנוי על הפרדוקס המכונה 'יוקרה נגישה', אלא מעניין האופן בו היא שילבה את המושג דמוקרטיה – שמטרתו לתאר צורת ממשל - בהקשרים של אופנה בכלל ושל אופנה הקשורה לקונצרן ענק מסוג הרשת השבדית. פרקר היא כמובן לא הראשונה שעושה זאת, ובאקט האגבי הזה היא בעצם נותנת אישור נוסף למהלך שהולך וגובר בשיח על אופנה, שרובו ככולו החלה של ערכים דמוקרטיים על הדרך בה רואים, מפרשים וצורכים אופנה.

גל גדות בצילומי קטלוג קסטרו לקיץ 2013
תרגום טרנדים קיבל את האישור המוסרי מתוקף הדרישה לבגדים זולים ומעודכנים. צילומי קולקציית הקיץ של קסטרו (צילום: יח"צ)

בשנים האחרונות שיח האופנה נעשה במידה רבה לשיח של זכויות. אותה איכות דמוקרטית שנקשרה בקולקציית הקפסולה המדוברת מאשרת תפיסה חשובה שהתפתחה בעידן הזה - זכותם של ההמונים לצרוך אופנה עילית; זכותם של חסרי האמצעים לקחת חלק בכל הטוב הזה, שהוא לרוב מנת חלקה של קבוצה אחרת, שהיא כמובן בעלת אמצעים. הרי כולנו אזרחים של אותה החברה, אז מדוע שלא יעמדו אותן ההזדמנויות לרשות כולם?

אלא שאופנה היא לא חלוקה של טוב חברתי. אפשר אפילו להרחיק ולטעון שבגדים (ואופנה במובן הזה היא שונה מהפרט הפיזי, היא הרוח שלהם) הם לא הזדמנות לכך. הם יצירה אנושית כמו כל יצירה אחרת. חלקה מסחרית יותר, חלקה מסחרית פחות; חלקה משובחת יותר וחלקה זולה ממש. כך או אחרת, גם אם זה משרת רעיונות רומנטיים, אין שום דבר דמוקרטי, ושום דבר הקשור לזכויות דמוקרטיות (או זכויות אדם, אם מעדיפים גרסה מלאה בפאתוס) בקולקציית הקפסולה הזו, או באופנה בכלל. למעשה, עצם החיבור בין השניים מבזה כל אחד מהצדדים.

מה בין מחאה חברתית לתרגום טרנדים?

הניראות האדירה של אופנה בימים אלה, הנתמכת בהשתלטותן של רשתות על כל פיסת רחוב חשופה, יצרה תפיסה כוללת הגורסת כי לרשות כולם צריכה לעמוד מקסימום אופנה בכל זמן נתון. ריבוי האופציות, כמו העודף, מתפקד כמו מפלגות קטנטנות בכנסת או בבית הנבחרים, כשלכל אחד מגיע לא רק זכות להישמע, אלא גם זכות לממש את עצמו במרחב הציבורי. על המשקל הזה - לכל אחד צריכה להיות זכות דמוקרטית לקנות אופנת יוקרה. וכך, צרכים, רצונות, או כוונות הקשורים לבגדים, או למעשי מעצבים, נעשו כולם סעיפי זכויות חשובים בדמוקרטיית האופנה השקרית, שמתרחבת במהירות מסחררת, ופוקדת לשורותיה עוד כסילים רבים.

לא רק קולקציות קפסולה (שמאחוריהן כוונות כלכליות טהורות בלבד), מתורצות במעשה הירואי השווה ערך לכינון ארצות הברית. כמעט לכל פעולה עכשווית במרחב האופנה מגובה בתביעות כביכול לגיטימיות וכביכול אלמנטריות מיצרני האופנה. כך למשל, אחת החולות הנפוצות המכונה 'תרגום טרנדים'. משמעותו, גרסאות זולות להחריד וחסרות כל אינטגריטי עיצובי של רשתות אופנה ומותגים לבגדים של מעצבי-על. מה שלפני עשור היה מביש – לא היה דבר גרוע יותר מרכישת חיקוי זול – נעשה היום לאקט בלתי נפרד ממחאות חברתיות כלכליות וקריאות כנגד יוקר המחיה הכללי. תרגום הטרנדים קיבל את האישור המוסרי שלו דרך הטענה הפופולרית – זכותי לרכוש בגדים הדומים לאלה המפורסמים בווג במחירים נמוכים.

קולקציית חורף 2012-13 של זארה
"הניראות האדירה של אופנה בימים אלה, הנתמכת בהשתלטותן של רשתות על כל פיסת רחוב חשופה, יצרה תפיסה כוללת הגורסת כי צריך לעמוד לרשות כולם מקסימום אופנה בכל זמן נתון". מתו קטלוג החורף של זארה

ניתן להתבונן גם על הקטגוריה המתפתחת המכונה 'מידות גדולות', כדי להבין כיצד היא משתמשת באותו שיח בדיוק. מבט חטוף בעיתונות האופנה של השנים האחרונות יגלה עיסוק כמעט אובססיבי במונח 'נשים אמיתיות' (על שערי מגזינים, בכותרות, בטוקבקים), באופנה לגברים גדולים, בבלוגים של פאשניסטות שמנות. מעבר לעובדה שמדובר בעיסוק רווחי לעורכי התוכן (ישקר מי שיאמר שלא מדובר בתחום רווי רייטינג; ככה זה בעידן שפע המזון), ומעבר לעובדה שאופנה היא אכן לגיטימית בכל צורה, מה שמניע את הדיון הוא עמדה כביכול לוחמנית שנשענת על זכותם של נשים או גברים שרואים עצמם רחבי מימדים ומודרים פוליטית ממרחב האופנה בשל מיעוט אופציות ראויות, לממש את עצמם על ידי לבישה של ביגוד אופנתי.

ובהיעדר אופציות ראויות (לא שמישהו טרח אי פעם הגדיר מה היא אופציה ראויה), ובגיבוי אותן זכויות מדומיינות, נוצר בלבול מכוון בין האפשרות לרכוש דבר, לבין הזכות לרכוש אותו. ומשום שזכות של אחד היא חובה של אחר, מתאפשר לבוא בדרישות. ובעוד ציפייה לייצוג של סוגי גוף שונים עוד יכולה להישמע לגיטימית, הרי טענות שנשמעות כנגד טווח מידות מצומצם של מותג כזה או אחר, הן כבר הזויות לגמרי. הרי אף אחד לא חייב לאף אחד, גם אם נדמה כך, כמעט שום דבר. מעצבי אופנה לא חייבים להעמיד מידות גדולות, כמו גם מידות קטנות או חולצות לאיטרים, בדיוק כמו שלקוח לא חייב לרכוש. הם יכולים לעשות זאת, במידה והגמול הכלכלי או הרגשי ישתלם לכל אחד מהצדדים. זהו הבדל עקרוני.

רובין לאוולי (מימין) על שער גיליון יוני 2011 של מגזין ווג איטליה
שער מגזין יוני 2011 של ווג איטליה עם הכיתוב 'יפות אמיתיות'

הדמוקרטיה שהרסה את האופנה

הדמוקרטיזציה של האופנה, שבבסיסה דרישה לג'ינסים ב-150 שקלים או להפקת שמלה מסוימת באין ספור מידות, הורסת בסופו של דבר את האופנה עצמה.

אובייקטיבית אין דבר רע – מכל בחינה ערכית אפשרית - בכל מידה של בגד. זהו נתון סטטי שבדרך כלל רשום על תווית קטנה בשולי הפריט. אופנה טובה היא טובה גם במידה קטנה, וגם במידה ענקית. בשיח הנוכחי, זוהי נקודה שהולכת לאיבוד. במקום לדבר על סגנון, ועל מבע אסתטי, הכול מצטמק לגודל יריעת הבד. נכון, אי אפשר להוציא מהמשחק את הערכים האסתטיים המקובלים בחברה, ואף אחד לא טוען שאי אפשר לאתגר אותם, אבל זו הדרישה האחרת – זו לבגדים זולים ויפים – שהוציאה מהמשחק פתרונות כמו אופנה לפי מידה.

גם הזכות המקדשת ומאשרת באופן עקיף תרגום טרנדים גובה את קורבנותיה. בהינתן הדרישה לקנות הרבה במעט – כל הדמגוגיה של רשתות האופנה בנויה על הסכמה הפשוטה הזו - ולקנות 'כמו של מעצבי-על' בפחות, מייצרת מרוץ בלתי פוסק כלפי מטה. מילא שצריך לשאול את העובדים במפעלים שעלו באש בשבועות האחרונים בבנגלדש, התופרים בתת תנאים, מה דעתם על משטר דמוקרטי מסוג כזה, אלא שהבדיחה היא בסופו של דבר על הצרכנים. רוצים ביגוד זול? יקבלו. והאמת היא, שמרבית התוצרת הנמכרת כיום ברשתות הנפוצות היא כה כמושה ועלובה, כה מסגירה את מקורותיה המרושלים, שאין דבר יותר ציני, אולי גם אירוני, מחולצת פוליאסטר שנרכשה בפרוטות.

המצער הוא, שתקשורת האופנה אימצה את אותם ערכים ממש. מבקרי אופנה נעשו לכתבי שיווק, ובמקום לעודד את השיח היצירתי, רבים שופטים קולקציות לכאן או לכאן על פי מפתח רצונותיו של הקהל הצמא ולמוד התביעות – האם הקולקציה זולה דיה או איזה מבנה גוף ישתחל בהצלחה לפריטים המרכיבים אותה. הציפייה כי עבודת האופנה צריכה לתת מענה לסעיפים האלה לא רק משטיחה את הדיון, אלא מעקרת אותו והופכת דומה לדיון ביצירות אמנות על פי האיכויות הפרקטיות – האם ציור אחד טוב מהאחר משום שמידותיו הפיזיות יהלמו את מרבית קירות הבתים בארץ.

והחמור מכל? השיח הדמוקרטי מאיץ את היצירה והייצור להצטמצם. מותגים ייחודיים שאינם פונים למכנה רחב, מבחינת רף מחיר, סגנון או היצע, מותקפים; במקביל מותגים גדולים יותר מוותרים על פזילה כלפי קהלים קטנים יותר, עם העדפות טעם מקוריות יותר. דווקא בשם הפלורליזם, דווקא בגלל האשליה שיש אין סוף אופציות, נוצרת מציאות המקדמת טעם אחיד ומפלגות מרכז. ואכן, ספק אם זכורה תקופה אחרת בהיסטוריית האופנה בה כל כך הרבה בגדים הוצעו באותן רמות מחיר לכל כך הרבה אנשים וסביב אותם הנושאים. מספיק לחשוב על טרנד השחור-לבן, המקדם בימים אלה את פני הבאים בשער כל רשת ממוצעת, או להיזכר במגמות השמרניות שיצאנו משבועות האופנה האחרונים בעולם, כדי להמחיש את הנקודה.

תמר מרקוביץ דווקא חושבת שלא הכל חייב להיות מקורי

    עבור לאתר המלא
    חזור לאתר המותאם