עירום במקום אופנה: שבוע האופנה במילאנו לקיץ 2014

בימים האחרונים נדמה שאין מאורע בעולם שאינו מסיט את תשומת הלב מהיצירה עצמה של הצמד האיטלקי המפורסם בעולם, דולצ'ה וגבאנה. אחרי שנשפטו למאסר בפועל בשבוע שעבר, בעקבות פרשת העלמת מס גרנדיוזית במיוחד (אם כי, לפי כל התחזיות, הסיכוי בפועל למדי כלא כמעט ולא קיים), הרי שאמש (שבת), עם הצגת הקולקציה לקיץ 2014 במסגרת שבוע האופנה במילאנו, שני המעצבים היו צריכים להתמודד עם מטרד נוסף וסנסציוני לא פחות – מפגין עירום שהתפרץ למסלול התצוגה, כשהכיתוב LOVE מתנוסס על חזהו.

עדיין לא ברור לגמרי מה הייתה מטרת המחאה (מלבד הפגנה של גוף חטוב), אבל במקרה הספציפי הזה שוב הוכיח הגוף החשוף על איבריו שכבר-אינם-מוצנעים כי כוחו גדול יותר מכל בגד. הדבר היה נכון במיוחד ביחס לקולקציה הזו, שנראתה בעיקר כמו גיבוב ממוחזר של אותם הרעיונות שהשניים חקרו בשנתיים האחרונות. ההשראה הסיציליאנית השחוקה (דולצ'ה וגבאנה מנפנפים בדגל הזה בכל הזדמנות, על המסלול ובקמפיינים) גובתה הפעם בשורשים היווניים וההיסטוריים של האי, מהלך שהביא לבגדים מודפסים בקלישאות – ממה שנדמה כמו האקרופוליס ועד לחזות פניו של אלכסנדר מוקדון או זאוס.

מלבד השינוי בהדפסים הדיגיטליים – וזו נעשתה למכה החדשה של עולם האופנה – התבנית נותרה אותה התבנית. חייטות מצויינת בצלליות צרות, שבלטה בעיקר לטובה בגוונים החלביים ובחליפות בטקסטורות פסים (ושום מילה מתבקשת על מדי אסירים); חולצות טי בגזרת אוברסייז, שמזכירות בצלליתן חולצות כמורה; וכמובן – בזיק של הומו ארוטיקה נוסח תחתונים מתואמים לגופיות צמודות מדי.

את החדש ביום הראשון של שבוע האופנה במילאנו – שכבר מתחיל לערום מגמות נוסח מכנסיים קצרים ורפויים או עודף של הדפסים ודוגמאות גראפיות - סיפק לעומתם האיטלקי סטפאנו פילאטי. אחרי שעזב-נעזב מתפקידו כמעצב הראשי של בית האופנה איב סן לורן בשנה שעברה, אתמול חשף את הקולקציה הראשונה שלו כמנהל האמנותי של בית האופנה הוותיק ארמנג'ילדו זנייה.

על המסלול, על רקע של מיצג וידאו-ארט אגרסיבי, הוצגה למעשה קולקציה חדשה – קו עילי ויוקרתי במיוחד של הבית (שעל פי הצפי אמור להיות מתומחר ב-50% יותר, ביחס לקו הראשי של זנייה). פילאטי נשאר נאמן לקוד המחויטים – הרי זנייה הוא מפעל בן 100 שנים לחליפות – אבל באמצעות שלל טריקים שובי לב הוא הזרים קלילות שעד כה לא נקשרה עם שם המותג. בין אם בגלל קשת הצבעים העמוקים והמפתים, או בין בגלל המעילים העליונים, שנתפרו מצמרים קרים דקיקים, כמו גם הסריגים השקופים מעט, הופגנה יוקרה בטוחה בעצמה, שאינה נדרשת ללהטוטים זולים ופרובוקציות, אלא מכירה בכוח האינסופי של גזרות מעודנות ובדים יוצאי דופן באיכותם.

מעניין לגלות שאפשר להשוות דווקא בין ז'יל סנדר לבין וורסצ'ה. על אף ההבדל התהומי בין שני בתי האופנה – הראשונה מנוהל על ידי סנדר עצמה והשני על ידי דונטלה ורסצ'ה – כל אחד מהם נותר נאמן בעיקר לעצמו. סנדר נותרה עם הצורות הנקיות שלה ועל צללית הטורסו המאורך, וגיבתה אותה בגוונים בוהקים נוסח סלמון או טקסטורות מיניאטוריות; ורסצ'ה, פשוט פנתה למוטיבים מוכרים מההיסטוריה של הבית – החל מבגדי ים זערוריים, דרך חליפות בצללית רחבה ברוח שנות ה-80 וכלה בשיבוץ של פרטי מתכת במקומות אסטרטגיים. עבור קהל היעד של כל אחד מבתי האופנה האלה, התוצאה אמורה להיות הרבה יותר ממספקת. עבור האחרים? זוהי לגמרי כבר שאלה אחרת.