בי.סייד: סקס, סמים וקטיפה

דווקא סגנון פשוט במודע הוא זה שהעניק לוולווט אנדרגראונד, בניצוחו של לו ריד, את חותמת האותנטיות. מדור בי. סייד, שבודק את הקשר הנצחי בין אופנה למוזיקה, נזכר במהפכה

רוני ודנאי
הולווט אנדרגראונד
ולווט אנדרגראוד (צילום: Gettyimages)

הימים הם שלהי הרומנטיזציה של אמצע שנות השישים העליזות. בעת שבחוף המערבי של ארצות הברית ילדי הפרחים קוראים לשלום, חופש, אהבה ושימוש בסמים קלים, בחוף המזרחי מתגבשת לה על הררי סמים קשים פי כמה, אחת מהלהקות החשובות שידע הרוק - ולווט אנדרגראונד.

הרואין, הומוסקסואליות, טראנסד'נדריות, סאדו-מאזו, דכאון ומוות – הוולווט אנדרגרונד לא פסחו על אף טאבו שאפשר היה לנפץ לרסיסים. לא רק זאת, אלא שהם גם לא התהדרו בתספורות פטריה, חליפות תואמות ובאקורדים קליטים כמו הביטלס; הם אפילו לא טיפחו מופת של אופנת גלאם-רוק נוצצת וצעקנית כמו זו של הרולינג סטונס. להפך, הוולווט, בניצוחו של לו ריד (שהלך לעולמו בשבוע שעבר), רק ניסו להיות האנטיתזה המושלמת לכל מה שהוא קומוניקטיבי, מתחנף או מתאמץ. אז איך בכל זאת הפכה הכבשה השחורה של הרוק לדבר הכי It?

התשובה למשנת הסגנון של הלהקה דווקא פשוטה. אחד הדברים שהפכו אותה לכה-אופנתית, הוא דווקא חוסר ההתכוונות המוחלטת להיות כזו. עולם האופנה – ואין מדובר בחדשות - סולד ממאמץ (למעט, אולי, ליידי גאגא ונוספים). הולווט הם הדוגמא המושלמת לסטייל אינהרנטי שניזון מעצמו מבלי להכיר בכלל בעוצמה שלו. ככה זה כשהפטרון שלך הוא אנדי וורהול, ושהסיידקיק שלך זו דוגמנית גרמנייה ועתירת סגנון אישי בעלת קול עמוק ומחוספס.

עטיפת האלבום " The Velvet Underground& Nico" של The Velvet Underground& Nico
מי תיאר לעצמו שלבננה יכול להיות כל כך הרבה שיק? (צילום: סריקה)

מגפי עור מבריקים וסאדו מאזו

הרומן בין הלהקה לאמן הפופ-ארט הניו יורקי ולניקו המסתורית אמנם היה קצר מועד - הוא התחיל והסתיים באותו אלבום בכורה איקוני עם עטיפת הבננה המפורסמת - אך נראה כי כוכבה של אותה תרכובת אנושית מחשמלת לא דעך מעולם.

באותם ימים בהם העולם בכלל ועולם האמנות בפרט עוד לא ידעו לגמרי כיצד לעכל את זרם הפופ-ארט החדש, ובטח שלא את וורהול נסיך פחיות המרק ובקבוקי הקוקה-קולה, האמן כסוף הפאה נהג לארח אמנים, אנשי רוח, מוזיקאים ואושיות אופנה בסדנה האקסקלוסיבית שלו, שזכתה לשם "הפקטורי" (בית החרושת).

לצד מוזות כמו דיוויד בואי ואידי סדג'וויק, גם חברי מחתרת הקטיפה נהגו לפקוד באופן תדיר את בית החרושת האמנותי במסיבות חוג הסילון הבוהמיות של וורהול. במהרה הם הפכו לפסקול הרשמי של מסיבות הפקטורי האופנתיות.

כמו הרבה אמנים גדולים אחרים, גם הם זכו להכרה באיחור מסוים, אך אין ספק כי חסותו של האמן השנוי במחלוקת כבר הצליחה לתייג את הולווט בתווית "הדבר הנכון".

צריך לומר זאת באופן ברור - שאר חברי ההרכב לא שידרו את אותו אפיל אופנתי שאפיין את ניקו ואת סגנונה האירופאי הקריר, או כמו וורהול ואהבתו לפאות צבעוניות, צווארוני גולף, בלייזרים ומשקפי שמש כהים ואובאליים. עם זאת, דווקא משום שכתבו ושרו על נושאים פרובוקטיביים כל כך, הסטייל היומיומי והלא מלוטש של הולווט תרם תרומה אדירה לאותנטיות של הלהקה.

גם אחרי שהחליט ריד להיפרד מוורהול ומניקו (לאחר שהשתתפה הלהקה בהפקת אלבום סולו הבכורה שלה), הוולווט המשיכו למתוח גבולות והמוזיקה שלהם הוסיפה להיות ניסיונית ורדיקאלית יותר.

אנדי וורהול
בחסות הילד המופרע והביקורתי של עולם האמנות. אנדי וורהול (צילום: Gettyimages)
עטיפת האלבום " chelsea girl" של ניקו
ניקו על עטיפת אלבום הבכורה שלה בו השתתפו הולווט (צילום: סריקה)

בניגוד לאמנים עכשוויים כמו ליידי גאגא, מדונה, ריהאנה ואפילו קניה ווסט, שלמעשה לובשים את הטקסטים הפרובוקטיביים שלהם על הבמה או בקליפים בשביל להבליט את המסר, דווקא בגלל סגנונם הבסיסי (בדרך כלל מכנסי ג'ינס, טי-שירט חלקה או ז'קט עור), החברי הוולווט הצליחו להעביר את הפסיכדליה שלהם בצורה עוצמתית.

התמורה המוזיקלית שחוללה המחתרת, היא למעשה בנתינת דרור לאלטרנטיבי, ולא רק מבחינה מוזיקלית. המסרים שלקחה הלהקה מביבי השוליים וכיוונה אליהם את הזרקור, נתנו פתח לחופש חברתי, תרבותי ואופנתי, ולמעשה חיברו בין כל השדות הללו באורגיה נטולת מסכות.

בק עושה כבוד למחתרת הקטיפה

אז ועכשיו: לו ריד ב-1975 ו-2007
אז ועכשיו: לו ריד (צילום: Gettyimages)
    עבור לאתר המלא
    חזור לאתר המותאם