נושאים חמים

סיכוי לתחייה: בית האופנה משכית מתעורר מחדש

מותג האופנה המיתולוגי משכית, שנעשה עם השנים שם נרדף לעשייה ישראלית מפוארת, מתעורר בימים אלה מתרדמת שנמשכה שני עשורים. האם אפשר לשחזר את עושר הרקמה ואת מעילי המדבר?

קולקציית משכית 2013 (יח"צ)
מתוך אוסף הבכורה של בית משכית 2013 (צילומים: דודי חסון)

"בלי תמיכתה של רות, ובלי האישור שלה, לא הייתי עושה את זה", מציינת בנחרצות מעצבת האופנה שרון טל (32) על הפרויקט השאפתני מאחוריו היא עומדת – השקתו המחודשת של בית האופנה הישראלי משכית לאחר כמעט שני עשורים בהם לא היה פעיל.

בסיום שנתיים של עבודת מחקר, שכללה כאמור עבודה צמודה עם המייסדת המקורית רות דיין, כעת היא מציגה את אוסף הבגדים הראשון של הבית המתחדש, שקודקודו נתון בבית משופץ ורחב ידיים ביפו. "אני לא רואה בזה הקולקציה הראשונה עדיין, אלא קולקציית מחווה לעיצובי העבר של משכית", היא אומרת על 40 דגמי הבכורה שיצאו תחת ידיה, מתוכם שלושה עיצובים שהם ציטוטים כמעט מדויקים למפורסמות שביצירות הבית.

למשכית, שהוקם על ידי רות דיין ועל ידי מעצבת האופנה פיני לייטרסדורף באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת והפך במרוץ השנים מיוזמה תעסוקתית צנועה בשם "אשת חיל" לחברה ממשלתית, מעמד מיתולוגי בתרבות המקומית. לא רק משום פריטים איקוניים, כמו אותם מעילי מדבר בלתי נשכחים, אלא דווקא מסיבות עקרוניות יותר וגדולות יותר מכל בגד. עיתונאית האופנה נורית בת יער ז"ל הצליחה בספרה 'שיכרון עיצובים' (2010) לסכם את פועלו במשפט אחד חד - "במשכית הגשימו רות דיין ופיני לייטרסדורף את חזון כור ההיתוך הבן גוריוני וקבעו את הייצוג החזותי של הישראליות המתהווה".

הרעיון שמשך את שתי הנשים שעמדו מאחורי ייסוד משכית – היזמית, אם אפשר לכנותה כך בשפה עכשווית, דיין והמעצבת לייטרסדורף – היה פשוט לכאורה: ליצור אופנה שתחצין שפה המייצגת את קיבוץ התרבויות המקומי, כמעין הוכחה לכך שהארץ הדלה באמצעים כלכליים, יכולה להיות עשירה במובנים אחרים. אמצעי העושר? שלל העולים וטכניקות הקישוט שהגיעו מארצות מוצאם. ניכר שהשתיים - ובמשך השנים גם עבדו תחת שם המותג ערב רב של מעצבים מקומיים, מגדעון אוברזון ועד תמרה יובל ג'ונס – הצליחו לתפוס איזושהי דואליות חמקמקה בעשייה. מצד אחד, צלליות עקרוניות פשוטות, שהיה בהן יסוד מודרני קל ללבישה (חלקן הגדול הולכות ומתרחקות מהגוף כאות הלטינית A); מנגד – פיתוחים ידניים עמלניים שנעשו באמצעות המהגרים שהגיעו ארצה. קישוטים תימניים בשולי בגדים, דרך רקמות מזרח אירופאיות ועד לטקסטורות צמר המקושרות אל הבדוויים, היו בסופו של דבר פועל יוצא של תוכנית תעסוקה משוכללת לאזרחים חדשים במדינה. זה היה סוד קסמו של המותג, שחצה בקלות בלתי נתפסת כמעט, במיוחד בהשוואה לקשיים בה נמצאת תעשיית האופנה המקומית כיום, את גבולות ישראל. הוא היה עדות לתעשיית טקסטיל פעילה, וגווע עם הניסיונות שצלחו לחנוק אותה.

קולקציית משכית 2013 (יח"צ)
מעיל מדבר. אחד משלושת הציטוטים בקולקציית הבכורה

"המשבר היה כשקייט מידלטון התחתנה"

מבלי לשים לב, המסע של טל מתחקה אחר נרטיב רחב יותר – סיפורה של האופנה הישראלית; הוא מתחיל באופן מדומיין בשיאה של האופנה בארץ, ומגיע אל מציאות בה העתיד אינו ברור. מה שהיה פשוט אז, ניכר כמסובך מאוד היום; בלי מפעלי טקסטיל, בלי מותגי יצוא בעלי נפח משמעותי ועם עדיפות שוק למותגים זרים, האם יש סיכוי לתחייה?

"כשהיינו סטודנטים לא ידענו מה זו אופנה ישראלית. הפנים שלנו היו תמיד החוצה", מספרת טל על תקופת לימודיה בשנקר, מוסד בו סיימה לפני שש שנים את לימודי עיצוב האופנה. כבוגרת, עם ידע קלוש על משכית ועל בכלל ("למדנו על משכית אולי חודש אחד בכל שנות הלימודים"), עשתה מה שעשו בוגרים רבים לפניה ואחריה – ביקשה להשתלב בתעשייה האירופאית.

"הגעתי ללונדון עם טרולי, ובתוכו חלקים מפרויקט הגמר שלי, שהיה מבוסס על שמלות יצוקות מפלסטיק. חומרים חדשים תמיד ריתקו אותי ולכן ניסיתי לפנות לאלכסנדר מקווין, שבדיוק הייתה לו קולקציה מחומרים ממוחזרים. אני זוכרת עד היום איך נפלתי על השומר בכניסה. אני חושבת שהוא עובד שם עד היום. הצלחתי להראות את הסקיצות שלי לראש מחלקת הרקמה. הוא הביט בהן, ואז אמר שצריך להראות את זה לשרה [בורטון – יד ימינו של מקווין שמונתה למעצבת הבית לאחר שמייסדו התאבד – ל.ש.]".

בתקופה ההיא, עוד לא היו לטל שום חלומות קונקרטיים לגבי מותג משלה, ובוודאי שלא להעיר ענק משנתו. "הייתי שנה וחצי במקווין לפני שהוא התאבד. התחלתי כפרילנסרית, ובסופו של דבר מוניתי, אחרי גיחה קצרה להולנד, למעצבת הראשית של מחלקת הרקמה (Embroidery), שכמובן לא עוסקת רק ברקמות אלא בפיתוחים ובהזמנות אישיות. עשינו מערכת לבוש לליידי גאגא בזמנו".

בתפקיד שרדה תקופה קצרה יחסית. אחרי שנכנסה להיריון, המירה את המשרה המלאה במשרת פרילנס. "בסופו של דבר חזרתי לארץ כדי ללדת והחלטנו להישאר. פשוט לקחתי שנה של חופש". את התאווה לאופנה ניסתה להפנות אל עיסוקים משיקים, כמו לתרום תכנים כתובים לאתר סטיילוס.

קולקציית משכית 2013 (יח"צ)

אירוני במקצת, אך גם לסיבה שהובילה אותה לשוב אל עשיית האופנה לא הייתה לבינתיים שום זיקה מקומית. "בסופו של דבר זה התחיל לדגדג לי [לשוב ולעצב – ל.ש.]. המשבר היה כשקייט מידלטון התחתנה בשמלה של מקווין. כל מה שעבר לי בראש היה – 'אני הייתי יכולה לעשות את זה'".

בנקודה הזו, לפני כשנתיים, התחיל מחול הרהורים שמטרתו הייתה להבין איך היא מצליחה לשחזר כאן את החופש האמנותי ואת אפשרויות היצירה שיש לבתי האופנה הגדולים בחוץ לארץ. "היה איזה רגע בו התחילו לכתוב בעיתונים המקומיים על משכית מחדש, גם בגלל תערוכה של עיצובי משכית שהתקיימה בנווה צדק. הכרתי את משכית כפרק קטן בלימודים. הבנתי שכל מה שאני רוצה במותג שלי, נמצא במורשת של משכית. באותו היום קבעתי פגישה עם רות. היא נמשכה שמונה שעות. הייתי חייבת לשמוע מה היה משכית".

להעיר ענק משנתו

"החייאה של מותג נעשה למשהו טרנדי בשנים האחרונות, כמו למשל במקרה שהיה עם אוסי קלארק", מסבירה טל מדוע העדיפה לקשור את עצמה עם מורשת קיימת, ולא להתחיל להצית אחת משל עצמה. ניכר בשיחה איתה, שגם היא מכירה בעובדה, שהדבר הקשה ביותר להשיג באופנה הפוסט-מודרנית, הוא חוויה של אותנטיות. "אולי בגלל המשבר של 2008, אנשים מחפשים סיפור, מחפשים מסורת".

את הרעיון הרומנטי היה צריך לגבות בפרקטיקה. "היינו צריכים לקנות את הזכויות לשם. ואז להתחיל במחקר מטורף על 40 שנות פעילות ועל עוד 20 שנים של חוסר פעילות. נסעתי עם רות בכל ארץ ישראל כדי להבין מה אפשר לעשות, ומה אי אפשר לעשות".

כיום, שאלו הם כאמור צעדיו הראשונים של הבית המתחדש, הוא מנסה לתפוס את העבר וההווה במקביל. באותו בית רחב ידיים ביפו, בו מתבצעת עבודת התפירה, העיצוב והמכירה, ישנם אין ספור סימני זמן. בפתח חדר התצוגה למשל עומדות שש בובות ועליהן דגמים מקוריים של משכית, בירכתיים – הקולקציה החדשה. בקומה העליונה של המקום, היכן שנעשית העבודה עצמה, ניצבים על הקירות אין ספור מקורות השראה. על קיר אחד – איורי אופנה מתקופותיו השונות של הבית; על קיר שני – צילומי ערבסקות, כיתובים ערביים, דוגמאות לרקמות רומניות ושאר הבזקים מצולמים שאספה טל.

המנוע הכלכלי העומד מאחורי משכית מודל 2013 הוא איש העסקים סטף ורטהיימר. "לא", אומרת נחרצות טל כשהיא נשאלת האם היא הייתה צריכה לנקוט באמצעי שכנוע יוצאי דופן. לדבריה, המשקיעים מגלים מחויבות עקרונית לבית האופנה, המשולבת בשאיפה לייסד בעתיד מפעל טקסטיל של ממש.

קולקציית משכית 2013 (יח"צ)

"אני לא רוצה משהו שצועק אתני"

ישנו יסוד סוחף בנוסטלגיה; היא מעודדת התרפקות בלתי פוסקת על העבר. משכית, כמוסד, מספק לא מעט הזדמנויות לחלומות מתוקים בהקיץ. העובדה שאפשר לשרבב שמות של כוכבות הוליוודיות נוסח קתרין הפבורן כמעריצות של המותג, כמו גם שהוא אחד הדוגמאות הבודדות ליצירת אופנה ישראלית שלא מעוניינת להתחקות אחר סגנונות מערביים דווקא אלא להתמקד בכאן ובעכשיו דאז, רק מעצימה את הילת הקסם האופפת אותו.

אבל תמיד קיים הסיכוי למלכודת דבש, במיוחד כאשר פותחים את המותג עם קולקציית מחווה. "אני לא רוצה לעשות משהו שצועק 'אתני', אלא משהו אותנטי", מסבירה טל איך היא מתכוונת להיחלץ מצילו המחייב של הבית מבלי לרמוס אותו. "אם אני רוצה לצאת לעולם, אני צריכה להביא משהו ממוקד. משכית היום היא משכית 2013. מה ששמנו עליו דגש, מה שלקחנו ממשכית, הוא האיכות והייחודיות; החומרים, הרקמות, הגימורים".

קולקציית משכית 2013 (יח"צ)

לבינתיים – ואולי זהו צעד שיווקי חכם - קל יותר להבחין בדומה מאשר בשונה. ובכל זאת, גם אם האוסף הנוכחי פוזל אל ההיסטוריה ביתר שאת, ולכן הוא עכשווי פחות מהצפוי, הוא מעביר את הנחשפים אליו מסע נדיב באומנות יצירת האופנה. גלביות משי, חליפות פשתן ושמלות טוגה, מספקות את מסגרת הדיון העקרונית; על גביהן – רכבת הרים של טקסטורות, עבודה סיזיפית וחומרים אקזוטיים המהדהדים את האזור, כמו אריגים מפוספסים שהובאו מדמשק או פיסות תכשיט שנוצרו על ידי אמן מקומי. שמלת שק המלווה ברקמת צלבים פלשתינאית, שנוצרת בשיתוף נשים ערביות מיפו; מכנסיים המעוטרים בשורות שורות של מעין 'תחרה תימנית', המשלבת בין שקיפות מדודה לפיסות מתכת זהובות; או מעיל מדבר אפור שנתפר כולו בתך ידני היוצר לכל אורכו חרירים דקים – כל אלה משיגים פאר מנחם, כזה המזכיר שגם בארץ אפשר להשיג אופנה ממשית ויוצאת מגדר הרגיל.

כמובן, שאי אפשר עדיין לקבוע האם הקמתו המחודשת של משכית תשיג את אותה התהילה. הכוונה, מכל מקום, ברורה ונוכחת – בית אופנה ישראלי, עם אספירציות שיובילו אותו אל מחוץ לגבולות המקומיים. בשנה הבאה עתידה לחשוף טל את 'הקולקציה הראשונה האמתית', ולהתבסס פחות על אז ויותר על עכשיו. "זה קשה. זה קשה. צריך להיות גם נאמן למקור, גם לספק אמירה אישית וגם ליצור משהו עדכני. בסופו של דבר אלו בגדים שאנשים צריכים ללבוש היום".

כתובת: בית קרן. רחוב אוארבך 4, תל אביב; השואורום פתוח לקהל הרחב בימי שלישי בין 10:00 - 18:00. טווח מחירים: 600 – 30,000 שקלים

קולקציית משכית 2013 (יח"צ)
קולקציית משכית 2013 (יח"צ)