עולם האופנה הוא יצור מוזר ומלא סתירות. בעוד שמחד הוא סוגד לעל-זמני, מנגד הוא ניזון מהזמני, חי את העכשיו ומנהל מסע ציד מתמיד וחסר מנוחה אחר הלהיט הרגעי הבא. לכן בענף כה נוירוטי, דווקא לפעמים הבסיס המוצק והטוב נשמט לחלוטין. מעצבת האופנה המקומית חיה מיכלסון-סמולרצ'יק מקדשת את הקז'ואל, ונותנת מענה סופר-איכותי בנישה שעל פניה אמורה להיות רוויה, אך בפועל צחיחה למדי.
כשהיא נשענת על אבות מזון השראתיים, או ליתר דיוק אמהות בנות דמותן של אודרי הפבורן, ג'יין בירקין ושרלוט גינסבורג -קולקציית החורף ממקססת בין התכונות שמביאה איתה כל מוזה בהתאמה: קלאסיקה, על-זמניות וקוליות.
לקח למיכלסון-סמולרצ'יק קצת זמן להיכנע לכוחו של השילוש הקדוש. אמנם כבר עם היוולדו של המותג לפני שלוש שנים היו לה חזון ומתווה עיצוביים מוגדרים, אך לפני כן בכלל חשבה המעצבת בת ה-36 כי הייעוד שלה טמון בשמלות כלה וערב.
אביה, מעצב שיער ותיק מרחובות, ייעד לה לעומת זאת קריירה מבטיחה שמבוססת יותר על בייביליס ופחות על מכונת תפירה. בצעירותה אפילו נשלחה להשתלמויות מקצועיות בלונדון וברלין, אך רק לאחר טיול-פוסט צבא לדרום אמריקה נפל באמת האסימון. בעקבות כתבה שקראה על סיגל דקל, באותם ימים בוגרת טרייה ומבטיחה של שנקר, נחשפה מיכלסון-סמולרצ'יק לראשונה למוסד הלימודים המפורסם. באותו הרגע נדלקה הילת ניאון שקופה סביב ראשה הטרוד, ובהמשך אפילו ראתה בעיני רוחה כיצד תשתף פעולה עם אביה - היא תעצב בבד, הוא יעצב את השיער.
מאז ימי שנקר הסואנים שהגיעו לתומם ב-2004, הספיקה מיכלסון-סמולרצ'יק להשתפשף אצל טובל'ה, להתמקצע בקום איל פו ואף להחזיק בבוטיק האופנה "מקווה" ז"ל, שהיה מחלוצי מתחם גן החשמל ונסגר ב-2010.
את חנות הסטודיו הקטנה והתל-אביבית במובן החמים והשכונתי, פתחה מיכלסון-סמולרצ'יק במרחק יריקה מהבית, ובעיקר אוף-דיזנגוף השוקק והמסחרי יותר. על אף שהיא מחוזרת על ידי בוטיקים נחשבים כשבראשם מעצמת העיצוב רזילי, היא ממשיכה להתעקש לפסוע בצעדים קטנים ולהשאיר את הקלפים קרוב לבית הזה.
סקירה מהירה של חלל החנות הקולי בפשטותו, לא מסתדרת עם פאזת הכלות והערב איתה התנסתה המעצבת קודם לכן. כיום היא שותפה לאותה תחושת דיסוננס: "זה לא הדליק אותי, זה שעמם אותי, זה אפילו דיכא אותי. בקז'ואל אני פורחת, זה עולם שלם דינאמי וכיפי. לא במובן של טרנדים, כמו במובן של דברים שאני אוהבת שעומדים במבחן הזמן".
אם מנסים לתחום במילים את התמה המרכזית בסיפור המעצבת, אפשר להגדיר אותה כחייטות נונשלנטית. אפשר להתייחס אליה גם באמצעות צמד המילים השחוק "קלאסיקה מודרנית", מיכלסון-סמולרצ'יק ממש לא נרתעת: "המונח הזה לפעמים נשמע מאוד משעמם, אבל 'קלאסי' זה משהו מאוד רחב בהגדרה שלו. אז לא, אני לא מפחדת להגיד על העיצוב שלי שהוא קלאסי, על הגזרות ועל הסגנון הגיאומטרי ועל יתר האלמנטים המחוייטים שמאוד מזוהים עם כתב היד שלי".
"זה לא פשוט לעשות פשוט", מוסיפה המעצבת בחיוך צנוע אך שאינו מתנצל ומסכמת: "לא אוהבת להשתלט עם הבגד על הפרסונה של הבנאדם. אני יוצרת כמו קנבס לנשים בעלות סטייל שיכולות ליצוק אליו את הטאץ' האישי שלהן".
קולקציית החורף לחלוטין צולחת את המשימה ומציעה אסופה מוקפדת של חורפיות עירונית וקלילה, החל מחולצות כותנה-משי מכופתרות ושקפקפות; דרך חולצת 'אודרי' בעלת קו מחשוף דמיוני הסוגר על החזה בחיתוך רטרואי בצורת משולש; עד מכנסי טייץ מטאליים עשויים סריג במרקם פליסה; וכלה בשמלת-מעיל טרנץ' עשויה מאה אחוז כותנה בגזרת קלוש מטרייתית המלווה בכפתרה נסתרת, המגיעה בגרסת סטון-ווש קודרת ובגרסה חרדלית מצויינת.
אי אפשר שלא להתייחס לניקיון העיצובי, אלמנט שהפך לשחוק אף הוא - אך עדיין ראוי להערכה. המוטיבים הגיאומטריים אמנם חוזרים על עצמם, ואף ממשיכים לעתים בשלמותם מקולקציה אחת לאחרת, אך ניכר כי במקרה של מיכלסון-סמולרצ'יק לא מדובר ברפטטיביות נטולת מעוף כמו בחתימה אישית של מישהי שהקנווס שלה כבר מלא ומגובש.
טווח מחירים: 440-940 שקלים לפני הנחות סוף עונה.
להשיג בחנות המעצבת, גורדון 45 תל אביב, ובחנות המקוונת.
